עדכונים מהבלוג
הכניסו את כתובת המייל לקבלת עידכונים מהבלוג:(כתבה: טלי מאיר-צ'יזיק)
בעבר כתבתי כאן על משחקים שאפשר לעשות משאריות האוכל (צביעה במי בישול הסלק), הפעם אני רוצה לכתוב על ההיפך – משחקים שמשחיתים מזון.
כמו רבים, אני מניחה, אני אוהבת לדבר עם אנשים שממחזרים את דעתי. לכן זה לא מפליא שאני מאוד אוהבת לעקוב אחרי בלוגים של אמהות שכותבות את ההורות מתוך עמדה קרובה לשלי. אחת האמהות המופלאות הללו היא לילך רוכל, בבלוג – מהריון להורות באור ובריאות. לילך כותבת רשומות קצרות עם הארות גדולות. במיוחד אני אוהבת אצלה את תשומת-הלב לאוטומטים התרבותיים שלנו ואת הסדקים והספקות שהיא מכרסמת בהם. זה קשה מאוד לזהות בזמן את האוטומט שגורם לנו להתנהג כך ולא אחרת אל הילדים שלנו, זה עוד יותר קשה להטיל בו ספק בזמן אמת ולשנות משהו ממנו. אלה הרגעים הקטנים שלילך מתארת בהצלחה רבה. וככה אני מגיעה להשחתת אוכל.
כידוע, הבית שלנו הוא בית שמכינים בו אוכל. מהמרכיבים הפשוטים ביותר, עם הקדשת תשומת לב ועניין רב. האוכל לא מגיע כאן כחטיפים משקיות, הוסף מים ואכול, שגר ושכח.
לכן, אין זה פלא שגם הבנות טומנות את ידן בצלחת ובסירים, ומנסות להכין מטעמים.
וזה נהדר. כן.
אבל זה גם מלכלך.
וזה לא רק מלכלך – מכיוון שרוב חומרי-הגלם בבית אורגניים, אז זה גם יקר.
כלומר, בראש שלנו זה יקר. באוטומט שלנו – זה יקר.
זה יקר מידי ו"זה לא משחק"!
הנה שבריר-שנייה-של-מחשבה שלקחתי מלילך – האמנם?
הבנות שופכות גרעיני חמניה, טורפות ביצים, מערבבות קוואקר, חותכות תותים ועגבניות. מכינות מרק, עוגה, סלט, גלידה….
באחורי ראשי עולה הקול – אבל זה בזבוז! אף אחד לא יאכל את זה! וגם "זה לא משחק" האלמותי…
רגע לפני שאנחנו עוצרים אותן, אנחנו עוצרים את עצמנו.
אז מה?
איך קרה שהמשחקים שלנו חשובים מהמשחקים שלהן?
הרי הבנות מכוונות לגמרי להכנת מזון, מבחינתן אמורה לצאת עוגה מהתרביח הזה, פעמים רבות הן אכן אוכלות את הסלט שיוצא. לעיתים הסלט נזנח אחרי שהכינו אותו והן פונות לעיסוקים אחרים. עוגות הן עסק מורכב יותר, שכן יש ללמוד הרבה על מה שיוצא ממה שמכניסים בהן, הקשר פחות ברור לעין מזה שיש בהכנת סלט.
ועם זאת, האם אנחנו מעולם לא זרקנו אוכל שיצא לנו לא טעים? (הרי אני עצמי שורפת אוכל יותר משאני מכינה אוכל. זו הסיבה שאני אוהבת כל כך את הויטמיקס שלי, שם אי אפשר לשרוף) איך אנחנו למדנו להכין אוכל? להתאים כמויות?
נכון, אנחנו בוחרים להחזיק חומרי-גלם משובחים בבית, אבל למה הבחירות שלנו צריכות לעצור את היצירתיות של הבנות?
ואפילו עם המחיר היקר של האוכל האורגני – האם באמת יקר יותר לספק להן חומרי יצירה אורגניים? האם זה יקר יותר מצעצועים שקונים בחנות הכל בשקל ונשברים אחרי יומיים (יומיים מרעישים במיוחד, יש לציין), מה שגורם לרכישות חוזרות ונשנות של שלל צעצועים מנצנצים?
בטוח שזה זול יותר לאדמה, שבסופו של דבר מקבלת דשן וקומפוסט כתוצאה ממשחק באוכל, בשונה מאשפת הפלסטיק שיש במשחקים אחרים.
הבוקר, כשרציתי להכניס את הירקות לתנור, מצאתי שם עוגה שאיה הכינה ונשכחה.
היא הכינה את העוגה אחה"צ אחד, כשחזרה מחברות ורצתה לעשות ניסויים בקצפת.
הקצפתי לה לבקשתה שני חלבונים (עם מטרפה, ביד) והיא עיבתה את התערובת בדרכים שונות והמתיקה עם תמרים.
המרקם של העוגה ששלפתי היום מהתנור היה טוב בצורה מפתיעה – אוורירי וספוגי…. חבל שהוצאנו אותה באיחור של כמה ימים. אולי היא אפילו היתה טעימה, בזמנה.
אני מסכימה עם נסיונות. נסיונות יכולים לכשול, מי כמוני יודעת, ואני שמחה לתת להן לנסות ולהצליח או לא.
אבל קשה לי עם השחתה של אוכל.
איפה הגבול?
אני מניחה שעם חומרים יקרים (כספית או נדירים) אתן להן להתנסות רק אם הולכים על בטוח או קרוב לזה.
שניסויים יערכו בכמויות קטנות
ושניסוי שתוצאותיו ידועות (נניח – חומוס עם קקאו ואפונה יוצא לא טעים לאף אחד) לא יערך שוב.
עבורי, התובנה שלזרוק אוכל היא חלק מהלמידה של הבנות היא תובנה חדשה וקשה מאוד לתגובות האוטומטיות שלי.
לכן, אני עסוקה יותר בלהניח את הבסיס כך שקודם כל, אוטומטית, מותר להן לעשות ניסויים גם באוכל.
אחרי שהבסיס יהיה – מותר, אני אבדוק איפה זה עובר את גבולות הבזבוז.
קודם אני צריכה ללמוד שלמידה היא לא בזבוז ושאגוזים הם גם חומרי יצירה, למרות שקניתי אותם בקואופ האורגני ולא בחנות חומרי היצירה.
זה התחיל אצלי לפני הקיץ, כשיום אחד קיבלתי שעה מאורי בת"א והלכתי ליוגורטריה.
קניתי לי שם כלי בינוני מלא יוגורט קפוא ותוספות ו… לא היה לי טעים.
לא היה לי טעים ותפסתי את עצמי אוכלת אותו כמי שקפאו שד, או יוגורט, או משהו.
ואז חשבתי לי – למה? מה, הגוף שלי הוא פח זבל? למה אני "חייבת" לגמור את זה? כי העיניים שלי היו גדולות? כי הוצאתי על זה כסף?
המחשבה הבאה היתה – אוקי. אם לי מותר, אז גם לבנות שלי מותר.
גם להן מותר לגלות מה גבול הקיבולת שלהן וגם להן מותר לזרוק אוכל אם הן גילו שבחרו להעמיס יותר ממה שהבטן שלהן מאשרת.
ומשם… הגענו לכאן.
אז בינתיים אני מבססת אוטומטים חדשים לפני שאני בודקת מה הגבולות שלהם.
:happy:
שלום טלי.
עוקבת.
במטבח שלנו תמיד קרו הדברים המעניינים באמת
כל כלי המטבח "בכאילו" שסבתא קנתה באיקאה במיטב כספה לא היו אטרקטיביים לעומת "הדבר האמיתי"
ילדי חתכו ירקות (גם אורגניים אגב…)לסלט כבר מהרגע שבו יכלו לשבת יציב על השייש ליד הסירים…
היום בני בן ה 3 כבר מדליק אש בגז חופשי , בת ה 5 מכינה ארוחות שלמות בעצמה
והגדולה-בת 12, טוב, זה כבר ממש סיפור אהבה ,אופה ומבשלת מטעמים משובחים, מהתחלה עד הסוף.
כך אגב התחילה את ראשית הקריאה: היה חשוב לה לדעת מה כתוב בתווית של כל תבלין
היא התעניינה במתכונים ונהגה לעקוב אחרי יד הדמיון היצירתית שלי שהכתיבה את הניסויים שעשיתי. ועשיתי, ועדיין עושה. לפעמים יוצא ולפעמים לא.
בלי להתחשבן על "בזבוז" חומרים
יצירה,כל יצירה,של כל אחד בהתאם לכישוריו ,היא יצירה!
ויצירה לא יכולה להיות בזבוז
משתפת כאן כדי להשקיט את מצפונך טלי: ההשקעה משתלמת.בעיקר כשהחומרים יקרים.
ילדינו הם הדבר היקר לנו ביותר, אז מה,לא נשקיע בהם?
נ.ב
אולי עד שאורי יפתח חוג בישול לילדים, בתי כבר תוכל ללמד שם איזה קורס
תודה נעמה.
נהדר לקרוא על שחר, אולי ביום שבת תביאו מנה מעשה ידיה?
היי,
גם אצלי האוטומט עובד וחזק. גם בנוגע ללכלוך וגם בנוגע למשחק עם המרכיבים.
אפרת למשל, הרכיבה כריך עם לבנה (עיזים אורגאנית) עם אבוקדו (אורגאני). מסתבר שזה טעים (לה ולגליה. אני טרם ניסיתי). לפעמים גם ריבה מצטרפת לחגיגה. הפלא הוא שהיא אוכלת את זה (לא ברור לי אם זה מתוך עמידה בתוצאות של עצמה או כי זה באמת תעים לה). לפעמים, אני מוצא את עצמי אוכל את התערובות השונות – בד"כ המרכיבים מאוד מזינים ובריאים, רק התערובת לא סטנדרטית. אז זה לא בדיוק שהגוף שלי הוא פח הזבל – הוא מוזן בחומרים איכותיים. דווקא גור – לעיתים זורק, משפריץ, מורח את האוכל – מה שמבטיח לכלוך רב ואי-יכולת למחזר (לאכול) את יצירותיו. גם כאן, אני אוסף את כל הכוחות כדי לשים גבולות סבירים (למשל כן לאפשר למרוח על השולחן ולא על השטיח) ולאפשר לו לשחק באוכל. דוגמא מצויינת מאתמול – היא גלידת בננות-קשיו שגליה הכינה ואפרת רצתה להוסיף משהו – אז היא הוסיפה צימוקים. אח"כ היא לא רצתה לאכול את הגלידה – כי יש בה צימוקים והיא לא אוהבת… בסוף, היא נעתרה לאכול את הגלידה ולשלוף את הצימוקים ולהאכיל את גור – שמאוד מאוד אוהב צימוקים.
בשורה התחתונה, יוצא מעט מאוד פעמים שאנו נדרשים לזרוק משהו – למרות כל הניסויים.
אני רוצה להאמין שכל ההתנסויות יאפשרו להם לפתח בטחון עצמי, להעיז לנסות, להעיז לטעות, לפתח את היצירתיות ולגלות מה באמת כל אחד אוהב ולא מה מקובל שהוא טעים. קשה לי לחשוב על דרך יותר טובה ללמידה מסוג זה – שאינה באוכל (שלבסוף אתה מנסה בעצמך – ומכניס לתוכך את היצירה שלך).
ושוב – אני גיבור גדול עכשיו, בכתיבה, ברגע שקורים הדברים – מאוד קשה לי לעצור את האוטומט.
אבשלום.
היי אבשלום,
תודה על ההרחבות – מאוד מדויק לי.
והסיפור על הגלידה עם הצימוקים – אדיר!
אולי אם הייתם מוסיפים רום אז גם אפרת היתה אוכלת, אתה יודע – גלידת רום-צימוקים זה מאוד מקובל….
הבת שלי עכשיו ממלאת זיתים ירוקים מגולענים בצימוקים, ואוכלת בתיאבון. היא טוענת שזה שילוב מצויין. רוב הנסיונות שלה לא נוחלים כזו הצלחה (למשל כרוב כבוש מעורבב עם כוסמת קלויה ולא מבושלת, או קרפצ'יו כבש מושרה במים), אבל כמו שאת אומרת, ככה משחקים ולומדים. אני רק מגבילה את הכמויות בנסיון ראשון.
:tongue:
אתם הורים כיפיים.
תמשיכו.
בהצלחה
תודה רבה, כלילה יקרה.
:blush:
הי יקרה
רק עכשיו ראיתי שאני מוזכרת פה. אז תודה!
פוסט מקסים, עז ומדויק
להתראות ממש בקרוב 🙂
לילך