חקלאות קיימת וחקלאות מקיימת

(כתב: אורי מאיר-צ'יזיק)

כבר הרבה שנים שאני מסתובב בשדות הארץ ולומד על החקלאות המקומית, על ההיסטוריה ועל ההווה. אני מנסה להבין את הבעיות והיתרונות שמציבה בפנינו כל שיטה חקלאית, החל מהחקלאות החד-גידולית (מונוקולטורה) המודרנית, ועד לחקלאות בעל, פרמקלצ'ר ועוד. מעסיקות אותי שאלות שקשורות בגידול, בסביבה בשווק, בכלכלה ובקהילה.

רק השבוע למדתי על כך שרוב החיטה המקומית מגודלת בחקלאות בעל (ללא השקייה) בנגב, ושהמדינה אפילו מגינה על המחיר של החיטה באמצעות החוק כדי שיהיה משתלם לחקלאים לגדלה. אבל למרות זאת ולמרות שיש מכסי מגן על חיטה, עדיין יותר משמונים אחוז מהחיטה שלנו למאכל מיובאת. איך זה קורה? בגלל הכסף כמובן. החברות הגדולות רוצות להרוויח יותר, והמדינה אמנם יצרה הגנה כנגד יבוא ללא הגבלה של חיטה וקמח אך לא של חלקי הקמח. לכן רוב החברות מייבאות בנפרד את חלקי הקמח ואין כל הגבלה על היבוא. הן יכולות לקנות יותר בזול על-ידי ייבוא נפרד של אנדוספרם, סובין או נבט. כך שרוב הקמח המלא הנמכר בסופרים (וכן הקמח בלחמים) הוא קמח שהורכב מחלקי חיטה שהגיעו ממקומות שונים, לא קמח שנטחן מגרעין חיטה שלם.

חקלאות בעל היא חקלאות המבוססת על מי הגשמים ועל לחות הקרקע. היא קיבלה את שמה משמו של אל הפריון והסערה בתרבות הכנענית הקדומה, ועד היום בחקלאות בעל יש תלות בכמות הגשמים שיורדים. בשבוע שעבר סיירתי עם חוסאם עבאס (אל-באבור) בשדות הבעל של כפר כנא, כפרו. הוא וחבריו הראו לי איך הם מגדלים אבטיחים, דלועים, מלפפונים, עגבניות (ועוד) ללא טיפת מים ורק מזרעים מקומיים, עם ידע אדיר על חקלאות המקומית. הם סיפרו לי סיפורים איך הוריהם נטעו עצי עוזרר ליד השדות כי התנשמות אוהבות לבנות את קיניהן על עצי עוזרר ותנשמת אחת אוכלת את כל עכברי השדה. הם הזכירו שפעם במרכזו של כל מטע זיתים היו נוטעים עץ חרוב כי יש איזה מזיק שנטפל לפרי הזית אך אם יש חרוב הוא יעדיף את החרוב. הם הסבירו לי שאבטיח שהם קוטפים עכשיו, אם אעמיד אותו על עוקצו בבית, יחזיק טוב אפילו חודשיים. תיארו איך הזרעים האלו של הירקות הטובים עוברים בכפר מיד ליד ומדור לדור. ישבנו בצל הסוכה ליד הכפר ופתאום הגיעו חבורה של חברים והתחילו לקטוף מהתוצרת של איברהים (המגדל), הוא אמר שהוא מגדל אבל הם (משפחה וחברים) קוטפים בשמחה, הוא מגדל עבורם.

עמוס מכל הידע הזה לקחתי את חוסאם איתי לביקור ממש קרוב לאותו המקום, אצל סער סלע, שעושה פרמקלצ'ר בשדות שדה-אילן. סער הוא אחד החקלאים שאנחנו קונים מהם אוכל לביתינו, אנחנו מקבלים כל שבוע ארגז ירקות מסער עם ירקות שגדלים אצלו בשדה.

הסתובבנו בין הערוגות של סער וחוסאם התפלא לראות צינורות השקייה בכל ערוגה. אמרתי לו שסער ואיברהים (בעל השדה בכפר) עושים ממש אותו הדבר "חקלאות קהילתית", שניהם עושים חקלאות ידידותית לסביבה ומוכרים את התוצרת למשפחה ולקהילה. ההבדל הוא שסער משקה ושאיברהים מרסס. אולי ננסה ליצור מצב בו סער ילמד לא להשקות ואיברהים ילמד לא לרסס. זו תהיה חקלאות אמיתית מקומית שתומכת בסביבה ובקהילה שגם תביא לקירוב לבבות בין שני חקלאים, יוצרים, בעלי מלאכה כל כך קרובים ועם זאת כל כך רחוקים.

1. לחצו לתמונות נוספות מהסיור.

2. לטור על סער ופרמקלצ'ר, שנכתב במסגרת "דברים שאוכלים מכאן", באתר ווינט.