כתב: ד"ר אורי מאיר צ'יזיק
ערכה: חוה רימון
המאמר נכתב עבור המגזין "חיים אחרים", ופורסם בגליון יולי 2019
הקורס "משנתו הרפואית של הרמב"ם – מהלכה למעשה" יחל בתל אביב, בשבת, 24.8.19, פרטים מלאים בלחיצה כאן
משנה: במקום לשאול את עצמנו למה כואב לנו, אנחנו מתעלמים או משככים; לא כי החלטנו להתעלם, אלא כי ככה לימדו אותנו
הגוף שלנו הוא מערכת מורכבת, מדהימה, מופלאה. במהלך מיליוני שנות אבולוציה פיתחנו מנגנוני התראה מתוחכמים, שתפקידם להזהיר אותנו, כשהוא יוצא מסנכרון או מאיזון. תיאוריות של חוקרים ושכל ישר מצביעים על כך שתופעות גופניות, כמו נזלת, חום, כאב, ותופעות נפשיות, כמו כאב לב או דיכאון, הן תסמינים המעידים על מצב של חוסר איזון. תסמינים אלה מסמנים לנו שמשהו משובש, טעון תיקון. כל מה שצריך הוא תשומת לב.
התרבות שלנו לימדה אותנו להתעלם מהסימנים, ואם ממש לא מצליחים, אם יש כאב ראש חזק או צרבת, אז הדרך להתמודד עימם היא לקחת כדור שיעלים אותם. במקום לשאול את עצמנו למה כואב לנו, אנחנו מתעלמים או משככים; לא כי החלטנו להתעלם, אלא כי ככה לימדו אותנו. אף אחד לא לימד אותנו להקשיב. יש לנו נטייה טבעית להעדיף תגמול לטווח קצר על פני תגמול לטווח ארוך, ולכן כשמוצעים לנו פתרונות כה זמינים ומידיים, ואין דבר שיחצוץ בינינו לבינם, נעדיף לשכך כאב לאלתר במקום להתאמץ להתחקות אחר מקורו.
אבל לא תמיד אלה היו פני הדברים.
התיאוריה העתיקה שהנחתה את הרפואה באזורנו במשך כאלפיים שנה הייתה מושתתת על שפה, מערכת סימנים בסיסית, שהגדירה את התסמינים כסימנים המעידים על יציאת הגוף מאיזון באמצעות קוד שכל אחד הכיר.
איך זה עבד? לדוגמה: כשאדם נכנס לדיכאון, בדקו איזו מרה השפיעה עליו. ואם זיהו שהייתה זו המרה השחורה, הנובעת ממזג קר, שיצאה מאיזון, פעלו לשוב ולאזן אותה על ידי מזון או פעילות מהצד הנגדי, כדי לאזן ולחלץ אותו מהדיכאון. הקוד (במקרה זה המרות והמזגים[1]) אִפשר לאתר את מקור הפרת האיזון ולהשיבו על כנו.
הרופא אבו בכר אלראזי, שחי בבגדד בתחילת המאה העשירית, כתב ספר, כתאב אלתג'ארב שמו, ותיעד בו כ-900 תיאורי מקרה של מטופלים שעברו תחת ידיו. הפרק על כאב הראש והמיגרנה כולל 35 תיאורים, ולתיאור של כל מיגרנה מתלווה הסבר של מקורה. לדוגמה: "גבר סבל מכאב ראש בגלל אדים של מרה צהובה שעלו מהקיבה שלו, […] כאבי ראש חדים. […] לגבר היה כאב ראש עד כי הייתה ראייתו חלשה…" כל מקרה טופל לגופו; לעיתים תזונה או צמחי מרפא, לעיתים הוצע לו להחליף מקום עבודה או מגורים ועוד כיוצא באלה. הרעיון היה להציע תיקון כולל. הרפואה העתיקה הזהירה מהטיפול הסימפטומטי, טיפול בתסמינים והעלמתם לזמן מה, על חשבון הבנת התמונה המלאה.
באחדים מכתביו התייחס הרמב"ם, הרופא והפילוסוף היהודי בן המאה ה-13, לסוגיה זו. כך, למשל, הוא כתב על הטיפול הסימפטומטי באיגרת על הקצרת, העוסקת בהתמודדות עם מחלת הקצרת ובענייני בריאות בכלל: "אפילו אם נזהרת ושמרת על בריאותך ככל שיכולת, אי אפשר להימנע מכך שיקרו תופעות שונות בגוף האדם. לדוגמה: כאשר לעיתים מתרככת הצואה מעט ולעיתים מתקשה מעט, ויום אחד מוצא האדם חולשה בעיכולו או סובל מכאב ראש קל או כאב קל במקום אחר בגופו. יש הרבה מקרים כאלו. צריך להיות זהירים מאוד ולא להיחפז בטיפול בבעיה קטנה זו על ידי נטילת תרופות, כדי להעלים את התופעה. הרופאים החשובים ביותר כבר הזהירו כנגד זה, כי הטבע לבדו מספיק במקרים כאלה, ואין צורך להיעזר בתרופות, אלא יש להתמיד בהנהגת הבריאות. כי כאשר אתה מתחיל לטפל במקרים קלים אלו, אתה עושה אחד משני דברים: או שפעולתך היא טעות ומנוגדת לדרכו של הטבע, ואתה מבלבלו ומגדיל את הנזק או שפעולתך היא נכונה ותחדש את פעולתו הטבעית של הטבע, אבל באותו זמן תלמד את טבעך עצלות ותרגיל אותו להיות תלוי במקרים אלו בסיוע חיצוני."
ברורה ההנחיה העולה מכתביו הרפואיים של הרמב"ם: כשאין סכנת חיים, אין צורך להעלים את התסמין. טיפול סימפטומטי עלול להזיק משני כיוונים שונים: כשהתרופה לא מתאימה ופועלת בניגוד לטבע, היא תעשה נזק יותר מתועלת. לחלופין, כשהתרופה מתאימה ומסייעת לטבע לפתור את הבעיה, היא משתיקה את המנגנונים הפיזיולוגיים שאמורים לפעול. כך הגוף שלנו למד שבכל פעם שקורה שיבוש זניח, הוא לא נדרש לטפל בו בעצמו, אלא זקוק לעזרה מבחוץ.
המסקנה היא שאנחנו צריכים להשתמש בכל משכך שהוא – מאופטלגין ואקמול ועד תרופות פסיכיאטריות כמו ציפרלקס ופרוזאק – רק כמוצא אחרון, כי הם לא פותרים את הבעיה אלא מעלימים את התסמין. אבל הפכנו את התרופות למוצא הראשון, ואנחנו מפרנסים מוסדות גמילה מיוחדים שקמים חדשות לבקרים, כדי לתת מענה לכל המתמכרים למשככים.
לשפה שלנו, שפת הרפואה המודרנית, חסרות מילים או קודים המתארים יציאה מאיזון. כשכואב הראש, פשוט כואב הראש, וכשכואבת הבטן, גם זה אותו כאב. יש לו עצימות או מיקום, אך בכך מתמצה ההבדל. גם כשמבקשים מאנשים לתאר את כאבם (לעיתים נדירות), זה בדרך כלל לצורך התאמת משכך. כדי שהמנגנונים האבולוציוניים שלנו יעבדו, עלינו להבחין בסימנים, אבל בה בעת לא לחפש מיד דרך לשכך ולהעלים אותם. לחלופין, עלינו לפתח שפה, קוד משלנו שיתאר אותם.
המכונה שלנו תתחיל לקרטע, אם לא נקשיב לה.
איך עושים את זה?
הנה כמה צעדי פתיחה:
- מודעות – קודם כל קחו חודש חודשיים, ורק תהיו מודעים לכל תחושה שהיא לא התחושה הרגילה (כאב, כבדות, סחרחורת, עצב, שמחה בלתי נשלטת ועוד כיוצא באלה); אלה הם סימנים או תמרורים שמעידים על משהו שקורה בתוכנו.
- ניקוי הסביבה הקרובה ממשככים – פשוט לא להחזיק בסביבתכם משככי כאבים למיניהם. מי שרגיל לקחת משכך, יתקשה מאוד לא לקחת אותו, כשהוא זמין וממש כואב לו. לפעמים כשצריך להתאמץ להשיג אותו, מסתדרים בלעדיו.
- רישום – נהלו יומן של הסימן הבולט שלכם. אני סבלתי כל חיי מכאבי ראש, ומשלב מסוים התחלתי לסמן ביומן כל כאב ראש ואת עוצמתו וגם דברים מיוחדים שקרו בימים שלפני שאולי יוכלו להסביר אותו. כשתעיינו ביומן כעבור זמן מה, ניתן להניח שתוכלו ללמוד דברים חדשים על עצמכם. פעם פגשתי בחור שסיפר לי שמספר ימים בחודש הוא לא מצליח לקום בבוקר מהמיטה, ממש נמצא בדיכאון. שלחתי אותו לעשות מחקר, ולרשום ביומן כל פעם שזה קורה. נפגשנו שוב אחרי מספר חודשים ועיינו ביומן. גילינו, שבתחילת כל חודש, כשהירח חסר, הוא חווה דיכאון. היינו בחצי הדרך אל הפתרון.
- שיחה – הקושי עם סימנים הוא שאת רובם לא רואים ועל רובם אנחנו לא מדברים. בחברה שלנו פחות ופחות לגיטימי להביע כאב. אחת הדרכים המאפשרות להתמודד עם כאב והופכות אותו לגיטימי יותר היא השיחה עליו. חשוב שנדבר על הכאב שלנו ושנעודד אחרים בסביבתנו לדבר על הכאב שלהם.
[1] ראו האתר של אורי מאיר-צ'יזיק (mazon-izun.com/), סקירה קצרה על מזגים וליחות – רפואה תזונתית" או בספרו מזון ואיזון.
