נוודים

החקלאות וההתיישבות החלו רק לפני כ-10,000 שנים.

רגע, מה "רק"? 10,000 שנים הן המון זמן, לא? כן, הרבה זמן בעינינו, אבל מעט זמן אבולוציוני. לפני שעברו חלק מבני-האדם לעיבוד חקלאי (דבר שהתחיל לקרות לפני 10,000 שנים), התקיימו בני-האדם כציידים-לקטים במשך מיליוני שנים (לדוגמא: ההזדקפות למצב עומד התרחשה לפני כ-6 מיליון שנים). לאורך מיליוני השנים האלו התרחשו שינויים מבניים שהובילו אותנו למבנה גוף כמו שהוא כיום, שינויים שהתרחשו גם עקב שינויים באורח החיים ובתנאים הסביבתיים. האדם כמו שאנחנו (הומו ספיינס) קיים כבר כ-100,000 שנים, עד כמה שידוע לנו, כלומר שבמשך 90% מהזמן שבו קיים האדם כמו שהוא היום, הוא חי אורח-חיים נוודי ואוכל בשיטות של ליקוט וצייד. מכיוון שהשינויים האבולוציוניים לוקחים זמן רב יותר מהשינויים באורחות החיים, סביר להניח שמערכת העיכול שלנו עדיין קרובה יותר במבנה פעילותה למערכת העיכול של הצייד-לקט. לעומת זאת, האוכל שאנחנו צורכים ואורח-החיים שלנו – כבר שונים מאוד…

הצייד-לקט הפרה-היסטורי חי בעיקר משורשים וזרעים עונתיים ובעלי חיים שהצליח ללכוד, בהתאם לאזור בו היה ולעונת השנה. הוא היה בתנועה מתמדת, וכאשר נגמר המזון הזמין לו באזור מסוים, המשיך במסעו לאזור חדש. חוקרים רבים מאמינים כי הדיאטה או התזונה של אבות אבותינו הציידים-לקטים הייתה בריאה יותר מהתזונה המודרנית. למשל – שכללה סידן וויטמין סי בכמות מספקת, פחות שומן ומלח, ויותר סיבים תזונתיים. פעילויות ספציפיות של מערכת העיכול שלנו הקשורות בחילוף החומרים מתאימות למצב הסביבתי בו חיינו כציידים-לקטים. לדוגמא – אגירת השומן שמתבצעת בגופנו מתאימה לתקופות עונתיות של שפע ומחסור, ולכן כשאנו אוכלים יותר מדי אנו משמינים, כי גופנו מצפה למחסור שיבוא מאוחר יותר.

ההתיישבות החקלאית הביאה למעבר לתזונה מאוד מוגבלת ופחות מגוונת, המתבססת בעיקר על המזון אותו הצליח האדם לגדל ולשמר. בנוסף לכך, השינויים באופי הפעילות הפיסית השפיעו לרעה על מצבנו הפיסי (למשל – מצאו שלדים מהתקופות הללו עם פגיעות בסחוס, שמייחסים אותן למעבר לעבודה מכופפת של עבודות חקלאיות, כמו דישת גרעינים מתמדת). למרות זאת, התיישב האדם ויצר את החברה שאנו חיים בה כיום – "החברה החקלאית" (ובשלב מאוחר יותר "התעשייתית").

במקביל לציר ההתפתחות של החברה החקלאית, אותה אנו מכירים ובה אנו חיים, התפתחה חברה שעשתה מסלול קצת שונה. חברה זו עברה באופן ישיר מצייד ולקט לרעייה ונדודים ונקראת "החברה הנוודית". שתי החברות אינן חברות של ציד ולקט אך התפתחו בשני מסלולים שונים.

לאורך ההיסטוריה סופרו מיתוסים וסיפורים המסמלים את המאבק בין החברה הנוודית לחברה החקלאית, ודרך ההסתכלות על הסיפורים אפשר ללמוד רבות על הסמלים התזונתיים שייצגו את החברות השונות. במרבית הסיפורים הללו הנוודים מיוצגים על-ידי רועי הצאן, אוכלי הבשר, ואילו החברה החקלאית –  על-ידי החקלאים אוכלי הדגנים. זה לא אומר שהנוודים לא אכלו מן הצומח ובחברה המיושבת לא אכלו בשר, אך לצורך המאבק נוצר הייצוג.

סיפורים רבים בהיסטוריה של העמים הקדומים עוסקים בעניין זה, והמפורסמים ביותר הם סיפורים שהגיעו מהתרבות השוּמֶרית. בחיבורים שומריים שנקראים "הויכוחים הדידאקטים", ושייכים לספרות החוכמה השוּמֶרית, מתקיימים בדרך-כלל ויכוחים בין שני יסודות מנוגדים בטבע. באחד מחיבורים אלו מתקיים ויכוח בין שני אחים המיצגים את החורף ואת הקיץ ומתחרים מי ייקרא "איכר האלים". החורף מייצג את עבודת האדמה והצמחים והקיץ את עולם החי. האלים פוסקים בסיפור לטובתו של החורף בטענה כי הוא מביא חיים לאדמה, ובסופו של הסיפור האחים מתפייסים וחיים באחווה ורעות. כל סיפורי החכמה השומריים נגמרים בסוף טוב, ובמיתוסים אלו בדרך כלל הרועה הוא התוקפן ועובד האדמה הוא המתון.

לעומתם, המסורת היהודית הביאה לנו סיפור שונה – בו עובד האדמה הוא התוקפן וגם הסוף איננו כל כך טוב. זהו סיפורם של קין והבל מספר בראשית, סיפור המסמל בשביל היהדות את המאבק הראשון באנושות בין אדם לחברו. בסיפור מעדיף אלוהים את המנחה של הבל, רועה הצאן, הכוללת בשר וחלב, על המנחה של קין, החקלאי, מפרי האדמה. בעקבות העדפה זו הורג קין את הבל אחיו בגלל קנאתו. ישנם מפרשים הטוענים כי סיפור זה מצביע על המאבק שהיה קיים מאז ומתמיד בין הרועים הנוודים והחקלאים, במיוחד במקום בו החלה התרבות החקלאית לפרוח, במזרח הקרוב.

בתקופה מאוחרת יותר נלחמה במשך תקופה ארוכה האימפריה הרומית, המיושבת, ב"ברברים", הנוודים. תוצאות מלחמה זו היו מורכבות ולא אדון בהן כאן, אך כן אעסוק בסמלים התזונתיים שייצגו את שני הצדדים במלחמה ובמשמעותם.

מצד אחד – הרפובליקה הרומית, אימפריה רחבת ידיים בעלת כוח אדיר, "ערש התרבות האנושית". כך לפחות למדנו בבית-הספר. אך מי עמד בצד השני? השטח הענק שבין סין למזרח רומניה היה מיושב על-ידי שבטי נוודים רבים, שחיו בעיקר מרעיית צאן. לחברה הנוודית הזו הייתה מערכת שלטונית מרתקת ומורכבת של יחסים בין השבטים השונים, אך בגלל התזוזה הרבה שלהם כמעט ולא נותרו עדויות היסטוריות המספרות את סיפורה.

הרומאים שניצבו מול אויב היו צריכים, מבחינה פוליטית, להבחין בין שתי הגישות, ולכן הציבו והבדילו את עצמם כחברה משאר בני האדם. הסיפור שלהם היה על הרומאים – החקלאים המנוסים היודעים את סוד הצמחת המזון מן האדמה, והברברים – אוכלי הבשר השודדים את הכפרים המיושבים. האמת היא שגם החברה הרומית (כמו חברות אחרו באותו הזמן) היא תרבות של הקרבת קורבנות (sacrificial culture) וברומא אכלו הרבה בשר, אך לא רק בשר, והבשר שאכלו היה חלק מהקרבת הקורבנות. מי שאכל רק בשר ומוצרים מהחי נחשב ברומא לברברי, אבל רבים מתושבי האימפריה הרומית אכלו בשר ועסקו בציד, בנוסף לעיבוד האדמה. יותר מזה – אנחנו יודעים שגם הברברים לא אכלו רק בשר. כדי לצאת מהסבך הזה צריך כל הזמן לזכור שאנחנו מדברים על סמלים, שיש להם קשר למציאות, אבל הם לא ממש המציאות שהייתה.

מה שסימל את התרבות הרומית היו לחם, יין, ושמן –  מאכלים שכדי להכין אותם צריך זמן ומקום לשבת בו, לתת למיץ הענבים לתסוס במשך זמן רב, ללחם לתפוח, וצריך לעבד את האדמה. כך, לפי הרומאים, נוהגים בני-תרבות – הם עוסקים בחקלאות (המילה culture, המאוחרת יותר, שורשה במילה-agriculture). את הברברים סימלו הבשר, החמאה והשיכר – מאכלים שתהליך הכנתם יכול להיעשות תוך-כדי תנועה ולא דורש הכנה ממושכת. הם אכלו בשר מבושל או חי, חמאה טרייה בנאד עור, שיכר שדורש התססה קצרה וגם צמחי בר שלא דורשים עיבוד של האדמה. הרומאים טענו כי להם, שלא כמו לבני החברה הברברית, יש מערכת יחסים עם האדמה, מערכת יחסים המתבטאת בעיבודה.

לכל חברה יש את הסיפור אותו היא מספרת כדי להצדיק את מעשיה או כדי ליצור ניגוד עם הצד שכנגד (מיתוס). אך הסיפורים הם לא כל-כך חדים ופשוטים כמו שהם מצטיירים – האמת היא שלאורך כל ההיסטוריה התקיימה דילמה מורכבת הנוגעות לדרך החיים המתאימה לאדם. החברות השונות נעו על הציר שבין מערכת יחסים של ציד ולקט עם הטבע למערכת יחסים חקלאית עם הטבע. עד היום אנו רואים את ערביי ישראל המקיימים תרבות חקלאית וממשיכים ללקט באביב עשבי בר בצידי בדרכים למאכל. גם הברברים ניהלו מערכת יחסים מורכבת עם יושבי האימפריה הרומית ולעיתים היו ביניהם יחסי החלפת-מצרכים ומסחר, לא רק שוד ואלימות.

עַבְד אַל-רַחְמַאן אִבְן חַ'לְדוּן, פילוסוף ערבי שפעל במאה ה-14 בצפון אפריקה, ראה את הדברים בצורה שונה מן המיתוסים המערביים הרגילים. חַ'לְדוּן בספרו المقدمة في علم التاريخ ("אקדמות למדע ההיסטוריה") מנסה לתאר כללים להתפתחותם של העמים לאורך ההיסטוריה. בגלל שאבן-חַ'לְדוּן כותב מתוך חברה שבה חיי הנוודות הם חלק מרכזי, ובאימפריה (המוסלמית) שמקימיה היו נוודים, נראה שקל לו יותר לראות ולתאר גם את היתרונות וגם את החסרונות לקיומה של חברה זו. בספרו הוא מבקש לחקור גם את יושבי הקבע וגם את הנוודים, והוא מבדיל בין סוגי הנוודים השונים ומשווה את הנוודים באימפריה הערבית לברברים, המשתייכים על-פי דבריו לאותה הקבוצה. הוא מציין כי הבדואים אמנם קדמו ליושבי הקבע, אך יושבי הקבע לא יהפכו לבדואים והבדואים כן יהפכו ליושבי קבע. הדבר המעניין ביותר הנוגע לאורח החיים הנוודים, וקשור בתזונה, אותו הוא אומר הוא:

"מקורן של כל המחלות במזון…מחלות אלו מצויות יותר בקרב תושבי ישובי הקבע והכרכים בגלל שפע מחייתם וריבוי מאכליהם. ומפני שאינם מסתפקים בסוג מאכל אחד ואינם מקפידים על זמני-הארוחות זה יוצר תרכובת משונה באוכל, שהיא לרוב רחוקה מלהיות מתאימה לגוף ולאיבריו. ואילו הבדווים אוכלים מעט וסובלים רעב לעיתים קרובות, התבלינים מועטים במזונם ומאכליהם פשוטים. הם נמצאים תדיר בתנועה. האוויר שבו הם מצויים נקי מכל עיפוש. על כן העיכול אצלם יותר שלם, ומזג גופם יותר בריא. ורחוק ממחלות… ועל כן אין רופאים מצויים במדבר כלל… הסיבה היחידה לכך היא שאין צורך בהם"

(פרק עשרים ותשעה: מלאכת הרפואה, הדרושה רק ביישובי-קבע ובערים, אך לא בחיי המדבר)

הנוודים אוכלים בכל עונה את האוכל הזמין עבורם –  בחורף, יכולים הנוודים בהרי הרוקי לאכול אך ורק בשר עקב הקור המקפיא, במדבר ישתו הנוודים בעיקר חלב. החלבונים בתפריטם של הנוודים מגיעים בעיקר מחלב, בשר ובחברות רבות אפילו מזיקוק של דם. הם גם עוסקים בשימור מזון רק לטווח קצר. ישנם שבטים נודדים הזורעים מעט בעונות מסוימות של השנה וחוזרים בעונה אחרת כדי לקצור.

הייחוד בתזונת הנוודים הוא מערכת היחסים שהם מנהלים עם הטבע – במסגרת מערכת יחסים זו הם משתמשים במזון ובמשאבים מן הטבע רק למילוי צרכיהם הבסיסיים. רוב השנה הם נמצאים בתנועה ממקום למקום ולכן אינם אוגרים מזון אלא לתקופות קצרות. הם בייתו בעלי חיים שנודדים אותם ולעיתים אף זורעים, אך תזונתם עדיין דומה לתזונת הציידים-לקטים בכך שהם מלקטים צמחי בר, לא אוגרים מזון רב, וגם אורח חייהם (התנועה המתמדת) דומה.

לנוודים ברחבי העולם תפריטים שונים, אך המחשבה הנמצאת מאחורי דיאטה זו היא בסיסית ומשותפת. תזונה זו דומה יותר לתזונת האדם הזקוף עד סביבות 8000 לפני הספירה מאשר לתזונה שלנו כיום, ומתאימה יותר לתהליכים המטבוליים המתרחשים בגופנו.

הנוודים "שלנו" או אספקטים נוודיים בתזונת בני ארץ-ישראל

הנרי בייקר טריסטראם, חוקר טבע הנחשב לאבי החקר הזואולוגי של ארץ ישראל, ערך מסע בארץ ישראל בשנת 1863. הוא טען, לאחר שחי במסעו כנווד, כי "אכן מזונותינו הפשוטים, העבודה הקשה, וגם ספוגי רחצה וקואסיה (עץ דרום-אמריקני שמפיקים ממנו משרת מרפא מרה – quassia) היו בלא ספק אמצעים מצוינים למניעת מחלות".

פליקס פברי, שסייר בארץ-ישראל במאה ה-15, כתב כי הבדואים הם "מלוכלכים" (הוא היה אירופאי מיושב והם נוודים), "אך", ציין "הם חיים עד גיל מאוד מבוגר". הוא כתב שרוב הזמן הם רעבים ותזונתם מתבססת על בשר ודגים שהם צולים בין אבנים לוהטות בשמש, חלב וצמחים ושורשים שהם אוספים.

סיפורים רבים המוכרים לנו מספרי נוסעים שעברו בארץ-ישראל לאורך ההיסטוריה מתארים את הרגלי האכילה והכנת המזון של הבדואים, הנוודים המקומיים. המאכל החשוב ביותר עבור הנוודים באזורנו היה החלב, ששימש אותם גם כמזון וגם כמשקה. רוב החלב שצרכו הבדואים היה מותסס – באקלים המדברי החלב היה תוסס תוך זמן קצר מאוד. משקאות רבים מותססים הוכנו בשיטות שונות מחלב גמלים, אתונות וצאן, על-ידי חביצה. הם יצרו גבינה מלוחה קשה, ובחורף היו מכינים חמאה בנאד עיזים שנשמרת לקיץ ולסתיו. את הסמן (smen), החמאה המזוקקת, הם היו משמרים וכך מתאר טריסטראם את ההכנות שהיו מבצעות הנשים הבדואיות: "את השמנת חובצים בנאד עיזים ומרתיחים אותה. כאשר מתנקזים לגמרי החלב ומי הגבינה, אזי החמאה תחזיק מעמד במשך זמן רב". לעיתים, באין הרבה מים, היו חיים על חלב כמשקה. הבשר היה נאכל רק כאשר לבעל החיים לא היה עוד שימוש מבחינת הפקת מוצרי משנה כמו חלב, צמר ומסע. הבשר היה נצלה במדבר בין שתי אבנים לוהטות או נאכל חי.

גם גרגרי חיטה ושעורה נאספו ונשמרו על ידי הבדואים. הם נטחנו לקמח רק כשהיה בכך צורך ואז הכינו מהם בצק פשוט וממנו – פיתות. טריסטראם מתאר כיצד משתמשים הבדואים בעור של כבש המשמש להם גם כבגד, כדי לעבד את הגרגרים: "צדו החיצוני של עור הכבש משמש כל ערב כמצע לישה: כל אחד מקבל חופן או שני חופנים של גרגרים, טוחן אותם בין שתי אבנים, מגבל את הקמח הגס במעט מלח ומים, ולאחר שלש את העיסה על גבי כסותו העליונה, הוא מטיל לחצי שעה לתוך הגחלים הלוהטות. דומה שהם חיים כמעט רק על לחם גס זה: מלבדו הם אוכלים רק חופן או שניים של אפונים קלויים בבוקר, ואת עשבי הבר והזרעים שהם מלקטים בדרכם במשך היום. את לחמנו שלנו מכינים לכל ארוחה באותו האופן, אלא שקמחנו כבר טחון, והעיסה אינה נלושה על גבי עור כבש. נוכחנו שמצות שעורים אלה טעימות מאוד ומבריאות" .

בנוסף, היו הבדואים אוספים שורשים וצמחי בר, דבש בר, פירות ואף ארבה. ארקלוף, בישוף פרסי שסייר בארץ-ישראל בשנת 670 לספירה, כותב שארבה מבושל בשמן היה נאכל על-ידי הבדואים העניים.

בשל הקירבה בין תזונת הנוודים ואורח חייהם לבין תזונתם ואורח חייהם של אבותינו, לאורך רוב שנות קיומו של אדם, הבנת התזונה של תרבות הנוודים יכולה לתרום לבריאותנו. אכילה של מזון טבעי בכמויות קטנות יכולה להועיל למצבנו הבריאותי, ליקוט עשבי בר למאכל הוא משימה נעימה ובריאה גם בתור פעילות גופנית אך גם מתוך הבנת הערך התזונתי של הצמחים, הליכה בחיק הטבע ופעילות פיזית עוזרות לגופנו לפרק את החומרים שאנו אוכלים ולהפכם לאנרגיה … לא צריך לחזור לחיי צייד ולקט, אבל אולי להתקרב ?

הערות

1. בכל הנוגע לפרה היסטוריה כל ההשערות המובאות פה מבוססות על ממצאים ארכיאולוגיים ומקובלות על הקהילה המחקרית.

2. זאת, רק כשהם חיים במנותק מהחברה המיושבת.

3. קשה לסכם את הנוודים באזורנו בהכללה כי אנו נמצאים בנקודת מפגש של כמה סוגי אקלים לכן גם פה היו מספר סוגים של נוודים.

אורי מאיר-צ'יזיק, מנחה להנהגת הבריאות – www.mazon-izun.com

פורסם לראשונה בנובמבר 2005