תזונה בהריון

הריון. הדברים הראשונים שעולים לראש כשחושבים על הריון תמיד קשורים באוכל – בחילות, תשוקות לאוכל מסוים, הקאות… אמנם לי לא היו בחילות ולא הקאתי, אבל בהריון של אשתי אני הייתי זה שעבד קשה – אני, כמו כל גבר אמיתי, ניסיתי לספק לאשתי את האוכל הבריא והטוב ביותר עבורה ועבור העוברית, וכן, השתדלתי למנוע ממנה לזכור איפה לעזאזל היא שמה את הקופסא הכתומה של תוספי התזונה.

הידע הקיים היום אודות תזונה בהריון הוא רב ומגוון והדעה המקובלת, אפילו באקדמיה ה"קונבנציונאלית", היא ששיפור רמת התזונה של האם לעתיד מעלה את סיכויי ההצלחה בלידה ומפחית את הסיכון לתמותת תינוקות. למרות זאת, בדרך-כלל אין מתייחסים להריון כאל אירוע הדורש שינוי תזונתי כולל אלא כאירוע הדורש תוספות תזונתית בלבד. כמו בסוגיות תזונתיות אחרות, גם כאן ברצוני להציע נקודת מבט היסטורית ואנתרופולוגית המובילה לגישה כוללת שונה לתזונה בהריון.

המסורת

כבר בשנות השלושים של המאה הקודמת, הזהיר החוקר ווסטון פרייס מזלזול במסורות שעדיין היו מיושמות בחברות פרימיטביות, הקושרות את התזונה בתקופת ההריון עם בריאותו של הילוד. במחקרו גילה פרייס כי בכל חברה שחקר היה מזון ששימש באופן מיוחד עבור נשים הרות, ואף עבור נשים שאמורות היו להיכנס להריון¹. מזון זה היה לרוב המזון המזין ביותר שנמצא זמין באותו האזור ובאותה עונת השנה. מזון שלרוב היה עשיר בחלבונים בעלי ערך ביולוגי גבוה, שומנים, ויטמינים ומינרלים ודל בפחממות.

לדוגמא: בשבטים באיים הפסיפיים, כאשר היתה נכנסת אישה להריון היה מקיים ראש השבט טקס במסגרתו היה ממנה שני צעירים שתפקידם היה לספק לאישה מזון ייחודי מהים; באיי פיג'י האכילו את האישה ההרה בסרטן-עקרב מזן מסוים, בטענה שהוא מעודד לידת ילד מושלם מבחינה גופנית ומנטלית; האסקימואים, והאינדיאנים החיים לחופי פרו, סיפקו לנשים ההרות ואף לנערות בגיל ההתבגרות ביצי דגים; באפריקה נקטפו צמחי-מים מיוחדים שנשרפו ואפרם פוזר על מזונות האישה ההרה; בשוויץ ובמקומות נוספים, נאכלו מוצרי חלב איכותיים מעונה בה המרעה היה המשובח ביותר.

התפתחותנו הגנטית והקשר שלה להריון

נראה שלהתפתחות הגנטית של המין האנושי יש השלכות משמעותיות על מה שכדאי לנו לאכול בכלל, ובתקופת ההריון בפרט. החוקר אנדרו פרנטיס מציע תיאוריה שהוא קורא לה – "הגן החסכני" (thrifty gene), המסבירה את הנטייה המובהקת של הגוף שלנו לצבור סוכרים ולאגור אותם בתור שומן (כלומר – להשמין). נראה ש-99% מהזמן שבני אדם קיימים, הם חיו בחברה בה האוכל לא היה מונח על המדף ומחכה שיחטפו אותו, זאת אומרת – שרוב בני האדם ברוב הזמן לאורך ההיסטוריה (והיום) חיו במציאות בה האוכל לא היה זמין לאורך כל השנה. תקופות אלו יצרו העדפה ברורה להשרדותם של אותם אנשים שגופם צבר שומן עודף בתקופות של שפע כדי לשרוד בתקופות של מחסור. אם נביט אחורה רק עד המקום באבולוציה שבו התנתקנו מהקרובים הקרובים אלינו ביותר אנו מביטים בכ-250,000 דורות של התפתחות או העדפה גנטית. זאת אומרת שמבחינה גנטית אנחנו מתוכנתים להשמין, כי רוב מי שלא היה מתוכנת להשמין לא שרד את תקופות החוסר. חוקרים שונים משתמשים בתיאוריה הזאת כדי להסביר את מגפות ההשמנה והסוכרת הפוקדות את העולם המערבי.

אבל בהריון משמינים כי יש תינוק, ויש שינויים הורמונליים, ו…

אז איך כל זה קשור להריון?

צאצאים ששורדים משמרים את הגנים של ההורים שהצליחו להרות וללדת אותם. הצלחתם נמדדת למעשה ביכולתם ליצור צאצאים פוריים, ולכן מבחנם הוא ביצירת נכדים. באופן מפתיע ההסתברות של התעברות ליצור נכדים היא רק 0.0007 ל-1 (משמע שרק אחת מכל 7000 ביציות מופרות מייצרות אדם עם נכדים). מתוך כך, ההריון, היכולות ללדת והיכולת של התינוק לשרוד, כל אלו הם מרכיבים בעלי חשיבות מכריעה שהשפיעו על ההתפתחות הגנטית שלנו.

יש שני מרכיבים חשובים בשרידות העובר במהלך ההריון בתקופות-רעב:

1. יכולתה של האם (באמצעות טריק מטבולי) לחסוך אנרגיה בעבור עוברה, כדי שייוולד בגודל שיאפשר את הישרדותו (ראה להלן הדיון על הסוכרת ההריונית).

2. יכולתו של התינוק לקחת אנרגיה מהאם עבור עצמו גם אם היא נמצאת בתת תזונה, בלי לפגוע ביכולתה להניקו לכשייוולד.

הגורמים שמסייעים להפיכת ההתעברות להריון תקין בתקופות הרעב הם אלה המעניקים לאם יתרון גנטי על נשים שאין להן את המנגנון הזה. כלומר – העוברים שישרדו הם אלה שהגנים שלהם מיטיבים לסייע להם בהשגת המטרה העיקרית של הגנטיקה בהריון – להשמין את העובר (שיוכל לחיות) ולהשמין את אימו (כדי שתוכל לשאת אותו ולהניקו).

החוקר ג'יימס ניל קושר ל"גן החסכני" גם את התפתחות הסוכרת ההריונית וכן את העובדה שבסוכרת הריונית נולדים עוברים גדולים במיוחד. סוכרת הריונית היא פתולוגיה (מחלה) המתרחשת כשהאם אינה רגישה מספיק לסוכר המגיע למחזור הדם ואינה מפרישה מספיק אינסולין שינתב את הסוכר לתאי הגוף. כתוצאה מכך עולות רמות הסוכר בדמה וכך מגיע הסוכר דרך הדם ישירות לעובר ומזין אותו. הסוכרת ההריונית מופיעה אצל אחוז עד שלושה אחוז מכלל הנשים ההרות, ובעיקר בנשים ממעמד סוציואקונומי נמוך, נשים שמנות, ובמזרח התיכון ואסיה, אוכלוסיות שאוכלות מזון עשיר בפחממות ריקות ואוכלוסיות שהמעבר שלהן למזון מערבי מודרני היה חד.

על-פי גישתו של ניל אפשר לראות בסוכרת ההריונית חיסכון של האם, המוותרת על חלק מהסוכר שקיבלה בתזונה עבור התינוק. שכן, הגורמים המשפיעים על מנגנון זה הם היכולת של האם לחסוך מעצמה סוכר ויכולתו של העובר לצרוך סוכר זה עבורו. ניל מאמין כי לגורמים אלו מקור גנטי. אם נביט אחורה בזמן נוכל אולי להעריך שהסוכרת ההריונית היוותה מנגנון שאיפשר לאם להוליד ילדים בתקופות מחסור, האם הפרישה פחות אינסולין והעובר יכול היה להיזון מהסוכר שנשאר במחזור הדם. מכיוון שאלו הם מנגנונים המתאימים למצב של מחסור, נוצרת בעיה כאשר הם פוגשים מציאות תזונתית של עודף סוכר הנובעת מתזונה בשפע המבוססת בעיקר על פחממות, לה אינם מתאימים. במצב כזה עלול התהליך המטבולי לצאת מכלל שליטה ולפתח מצב פתולוגי של סוכרת הריונית. לא קיימים מספיק מחקרים שיעידו אם גם אצל נשים שאינן מוגזרות כחולות בסוכרת הריונית משתנה הפרשת האינסולין במהלך ההריון. לכן כדאי לכל אישה הריונית לנהוג בתזונתה כאילו היא בסיכון לסוכרת הריונית.

תיאוריית "הגן החסכני" מדגישה את המקור הגנטי לבעיות תזונה מוכרות, אבל היא אינה נטולת פגמים, כמובן, ואין בה כדי להעניק הסבר שלם לכל התופעות, כמעט כמו כל תאוריה גנטית קיימת.

כאמור, גופנו בנוי כך שיוכל לשרוד ולהעביר את הגנים שלו הלאה בעיקר בתקופות רעב. מכיוון שהכלי המרכזי להעברת הגנים-שורדי-הרעב הוא ההריון, גם הפיסיולוגיה של ההריון, מבחינה גנטית, בנויה לתקופות של מחסור ולא של שפע. אבל, היות שאנו בתקופת שפע, חשוב מאוד לשים לב לתזונה – כמובן שלא לרעוב (!!) אך גם לא לאכול הכל בלא הגבלה, ובעיקר להבין את הצרכים האינדיבידואליים של האישה ולהתאים את התזונה למצבה (שימו לב – לא מדובר ביעוץ אישי, אלא בהבחנות כלליות!).

תפקיד התזונה בהריון

גם ההיסטוריה הכתובה של ההתייחסות לתזונה בהריון, וגם הידע המסורתי יכולים לספק לנו מסגרת מחשבתית שתסייע להבין את הצרכים התזונתיים בתקופת ההריון ואת השינוי התזונתי הדרוש. שילוב בין הידע ההיסטורי והמסורתי לבין הידע הקיים כיום לגבי הפיסיולוגיה של ההריון, והכרת התנאים התזונתיים ותנאי החיים המקומיים, מאפשר סינתזה ויצירת מסגרת מחשבתית חדשה. חשוב לציין שאף הריון אינו דומה לרעהו, ולכן המלצות תזונתיות צריכות להיות אינדיבידואליות ותלויות במצב האישה. מסיבה זו, הנושא שאנו עוסקים בו מהווה מסגרת התייחסות או גישה, המתייחסות לתזונת נשים בהריון ולטיפול בנשים בהריון באמצעות תזונה במבט כללי.

כמו שראינו בחלק הראשון של המאמר, כמות המזון הנצרכת במהלך ההריון לא חייבת להיות המרכיב המרכזי בשינוי התזונתי. סוג המזון הנאכל ואיכותו משמעותיים מאוד, בעיקר בחברה שלנו בה לכמות המזון בדרך-כלל חשיבות גדולה יותר מאיכותו (לכן מנסים לפצות על כך בעזרת תוספי תזונה). המטרה המרכזית בתזונה בתקופת ההריון, על-פי ניתוח המידע המדעי הקיים כיום, היא הגברת יכולתו של הגוף לספוג את רכיבי המזון החיוניים להריון תקין. יש לצפות שבזמן ההריון תהיה ירידת ברמות המינרלים והויטמינים, ירידה שנראית בעייתית על-פי מדדים סטנדרטיים של אדם לא הריוני, ובשל כך מפחידה לעתים את הממסד הרפואי. אך אין להתייחס להריון כמצב רגיל, וכמו שהוזכר לעיל, הריון הוא מצב פיסיולוגי שונה, ויש להציב מדדים מיוחדים עבורו.

קשה מאוד לעמוד בפני פרץ ההמלצות הגורפות של הקהילה הרפואית לנטילת תוספי תזונה. גם אנחנו, במהלך הריונה של טלי, אשתי, נבהלנו לרגע מתוך מחשבה על בריאות ההריון ומיהרנו לקנות תוספי תזונה. בביקור אצל האחות, בו דיברנו על תוצאות אחת מבדיקות הדם (שהיו תקינות לחלוטין להריון, אך האחות התעקשה שיש בעיה בברזל), היא הודיעה לטלי שעליה ליטול לפחות ארבע טבליות כדורי-ברזל ביום, ושגם כמות זו הינה מועטה ביחס לכמות הברזל שצריכה להיות לה בשביל לידה תקינה. טלי אף נטלה לתקופה קצרה במהלך הריונה ברזל וחומצה פולית, אך לאחר בדיקה של תזונתה ודיונים רבים וממושכים בינינו, הפסיקה.

הברזל הוא אולי תוסף התזונה המקובל ביותר במהלך ההריון, בשל ירידת ערכי הברזל בדם. זאת, למרות שלכולם ידוע שערכי הברזל בדם יורדים במהלך הריון ואף חייבים לרדת עקב בעליה בנפח הדם, ושאישה הניזונה מתזונה בריאה ונכונה צריכה תוסף ברזל רק במקרה שיש לה בעיה פתולוגית. הבעיה היא שכדי לצאת ידי חובה עולה כל הזמן הרף בו נחשבת ירידת ברזל למחסור פתולוגי, ומקובל להמליץ על לקיחת תוסף ברזל כמעט לכל אישה. זה אינו דבר של מה-בכך משום שתוסף ברזל סינטטי לאישה בריאה יכול גם לעשות פעולה הפוכה – בחצי השני של ההריון יעילות² ספיגת הברזל עולה באופן משמעותי כחלק מפעילות המנגנון היעיל של הגוף שמווסת את ספיגת הויטמינים והמינרלים ממערכת העיכול.

העליה ביעילות³ הספיגה מתרחשת רק אצל נשים שאינן נוטלות תוסף סינטטי. כאשר אישה נוטלת תוסף סינטטי היא מקבלת כמות גדולה פי עשרות מונים של ברזל ממה שהיתה מקבלת באמצעות תזונתה. אמנם אישה כזו תמשיך לספוג לדמה את אותם אחוזי הברזל שהיתה סופגת קודם (כי יעילות הספיגה אצלה לא עולה) אבל היא תעשה זאת מתוך כמות רבה יותר של ברזל הנמצאת בכדורים שהיא נוטלת. כך שאצל אלו שלוקחות תוסף ברזל רמות הברזל עלולות להגיע לרמות גבוהות מידי, הן במערכת העיכול והן בדם. בדרך-כלל מוכרות יותר התופעות של עודף ברזל במערכת העיכול שיכולה להתבטא בעצירויות, שלשולים, כאבי ראש ועוד… תופעות עליית רמות הברזל בדם פחות מורגשות, אך ידוע כי ספיגת הויטמינים והמינרלים תלויה האחד בשני והימצאותו של מינרל בעודף יכולה לגרום לבעיה בספיגה של מינרלים וויטמינים אחרים.

קצת היסטוריה

גם בימי קדם היה עיסוק בפתולוגיות שונות בהריון המטרידות גם אותנו, כמו: מניעת מומים בעובר, תשוקות שונות (craving), בחילות, תיאבון מופרז או חוסר תיאבון ועוד. בעיות אלו טופלו בעיקר באמצעות תזונה.

התשוקות השונות שנחוות בהריון הן התופעה השכיחה והנחקרת ביותר. אצל נשים דרום-אמריקאיות ואפריקאיות ידועה השתוקקות לחימר, אבל זה אינו מושא-התשוקה הנפוץ ביותר; מחקרים מראים שהשתוקקות הידועה והנפוצה ביותר היא דווקא לפירות. להערכתי, תשוקה זו נובעת מכך שבהיותנו ציידים לקטים תזונתו היתה מורכבת בעיקרה מפירות. לתשוקה לחומרים שאינם מזון (החימר, למשל), קוראים פיקה (pica), והיא מיוחסת על-ידי חלק גדול מהחוקרים לחוסרים תזונתיים.

אצל רופאים מוסלמים באימפריה הערבית בימי הביניים, היתה התזונה כלי מרכזי בטיפול בנשים הרות. רופאים אלו הושפעו מתורות התזונה והרפואה האיירוודית (ההודית) והיוונית הקדומות. ההמלצה המרכזית, החוזרת ונשנית בכתבים אלו היא: לא לאכול הרבה מידי, לא מעט מידי ולאכול מספר רב של פעמים ביום במנות קטנות. אך ישנן גם המלצות ספציפיות, שחשוב להדגיש שמתייחסות למזון שנהוג היה לאכול באותה התקופה. בין המזונות שלא רצוי להגזים בהם, נמצאים: יין, חזיר, דג, מלח, צלפים, זיתים לא בשלים, שעועית ירוקה, חומוס וסלרי. לא רצוי לאכול מזונות חמוצים, מרים או מתוקים מידי. חלק מהמזונות המומלצים הם: עוף, גדי (עם חומץ מענבי בר), מעט יין מדולל במים (המומלץ גם לתקופת ההנקה), בצל, חרדל, חבושים, רימונים, תפוחים חמוצים, ליים וביצים רכות. כנגד הקאות וגרגרנות מומלץ אוכל לא מר מידי ולא מתוק מידי, יין לבן קל (בן חמש שנים), הליכה ושתייה באיטיות. כנגד צרבת מומלצים "שלוקים" קטנים של מים חמים, הליכות ארוכות והנחת צמר רך על הבטן. כנגד בחילה – אכילה של אוכל מתובל ועמילנים יבשים. לנשים גדולות הסובלות מבחילה מומלצים מאכלים חריפים ובראשם חרדל.

לפיקה (שהיא, כאמור, התשוקה לאכול דבר מסוים שאינו אוכל) מומלץ יין ישן מעט חמוץ בכמויות מדודות. לפני הארוחה: זיתים כבושים עם לחם רך, מספר שקדים מרים, קמח עבה של שעורה במיץ רימונים, עולש, חסה, עוף לא שמן, אף קיבה ורגלי חזיר ודג טרי (לא משומר).  אחרי הארוחה כדאי לאכול: צימוקים, רימונים ואגסים. כאשר יש סבל גדול עקב הפיקה מומלץ: דג כבוש, וצנוניות בדבש חמוץ (דבש בתוספת חומץ), מיץ רימונים, אגוז מוסקט, ולמשתוקקות לחימר כדאי לנסות שעועית מבושלת עם סוכר.

כמו-כן ממליצים הרופאים העתיקים לעשות אמבטיות תכופות בחודש התשיעי.

סיכום

בחברה שלנו היום, עם כניסתה להריון מקבלת האישה לגיטימציה לאכול כל מאכל שליבה יחפוץ בו, ללא הגבלה, ומשלימה את החסרים הנוצרים באמצעות תוספי תזונה סינטטיים. גישה מקובלת זו היא בעייתית גם מבחינת כמות המזון שאוכלת האישה, וגם מבחינת איכותו (במיוחד הסוכרים).

אבל הנה ראינו שבימי קדם המצב היה הפוך – הנשים היו מקבלות לפני ההריון ובמהלכו את המזון האיכותי ביותר הזמין, מזון טבעי שסיפק את מירב הויטמינים, המינרלים והחלבונים האיכותיים. היום היא אוכלת שוקולד (בכמות שמספיקה לשניים, כמובן) ונוטלת כדורי-ברזל.

החוכמה המסורתית (wise tradition) והידע האנתרופולוגי משרטטים לנו מסגרת בסיסית שונה מזו המקובלת, המורכבת משני קוים מנחים מרכזיים:

1. איכות – נשים צריכות לקבל את המזון האיכותי ביותר לכל אורך תקופת הפוריות שלהן, ובעיקר בתקופת ההריון וההנקה. (לא, שוקולד בלגי עם 70% מוצקי קקאו לא נחשב איכותי מספיק לצורך העניין. עוף אורגני – כן)

2. מידתיות – צריך לאכול לא הרבה מידי ולא מעט מידי. למעשה, אישה שמקפידה על עקרון האיכות כבר לפני שהיא נכנסת להריון, תדע לאזן גם בכמויות ותוכל לאכול לפי תחושות הרעב והשובע שלה.

מסגרת זו יכולה לסייע לנשים הרוצות להיכנס להריון, או שהן כבר בהריון, ומעוניינות לאכול בצורה שתאפשר להן לעבור הריון מוצלח ובריא. אך המידע המוצע פה משמעותו היא בעיקר ביצירת המסגרת, ויש לזכור שיציקת התוכן לתוך מסגרת זו אינה פחות חשובה. יציקת התוכן היא ההחלטה מה לאכול, כמה ואיך. ההחלטות האלו צריכות להתאים לאישה ולמצבה הבריאותי הספציפי, והן משתנות מאישה לאישה.

חשוב להוסיף כי תזונה היא רק נדבך אחד בהתנהגות האישה במהלך ההריון, וישנם מרכיבים אחרים וחשובים לא פחות כמו פעילות גופנית, אורח חיים ומצב נפשי.

הערות:

1. על-פי מקורות אחרים, בקבוצה זו נכללו לעתים גם בעליהן של נשים המיועדות להיכנס להריון, נשים מיניקות וילדים רכים.

2. מדובר על יעילות באחוזים – איזה אחוז מתוך כמות הברזל הנתונה נטמע במערכת.

3. כשהיעילות עולה – נספג אחוז גבוה יותר מתכולת הברזל שבמזון.

אורי מאיר-צ'יזיק, מנחה להנהגת הבריאות – www.mazon-izun.com

פורסם לראשונה במאי 2006