זול ויקר

(כתבה: טלי מאיר-צ'יזיק)

אני מסתכלת על נייר הדבק הזה, שקנינו ב"כפר השעשועים". הוא היה זול מאוד. הוא מזכיר לי את מה שההורים שלי התעקשו ללמד אותי – יקר הוא זול וזול הוא יקר. כשקניתי אותו חשבתי לעצמי – מה כבר יכול להיות "זול" בנייר דבק? זה רק נייר דבק – רכישה שטוב לחסוך בה.

אז קניתי כמה גלילים במעות מועטות. ועכשו אני לא מצליחה לפתוח פיסה הגונה ממנו בלי לקרוע אותו לאורך. אתם מכירים את החתך הזה? כשנייר הדבק נקרע לאורך וככל שמנסים לפתוח אותו כך נוצרת מעין "ערימה" של כמה שכבות ואז לעולם לא מצליחים לחלץ חתיכה ראויה של דבק.

כל העניין עם כפר השעשועים היה טעות, מסתבר. חשבתי לחסוך בחומרי יצירה, ידעתי שאין לי כוונות לקנות צעצועי פלסטיק מסין, וחנות היצירה הפרטית החביבה עלי רחוקה. אז למה לא לחסוך? נו, כי ההורים שלי צדקו – זול הוא יקר. אמנם שילמתי מעט, אבל נייר דבק לא הרווחתי מהעיסקה.

יש לי תמונה כזאת בראש – אי-שם מתקיימים אנשים מאוד חסכניים. הם יודעים איפה לקנות הכל בזול – האוכל זול, הצעצועים זולים, שכר הדירה זול, הבגדים זולים, אפילו העמלות בבנק נמוכות. הכל אותו דבר כמו אצלנו, אבל בזול. כל פעם שאני מנסה לחקות את המודל ההוא בראש שלי – אני גומרת את היום עם ערימה של חתיכות נייר דבק לא דביק מפוזרות בערבוביה על הרצפה. מבולבלת.

איך הם עושים את זה?

לפני כמה זמן קיבלתי במייל קישור לסרטון – כתבה טלוויזיונית אמריקאית, עם אמא לארבעה שגוזרת קופונים מכל העיתונים ועגלת הקניות שלה מסתכמת בסנט אחד. 1 סנט אמריקאי. הסתכלתי בעיון כדי ללמוד את סודותיה של הכוהנת הגדולה של החיסכון. היא באמת חוסכת הרבה מאוד כסף בהזנת שש נפשות, אבל את המצרכים שהיא מכניסה לעגלה – אני לא יכולה להרשות לעצמי לקנות. לא כי הם יקרים, הרי כל הקנייה שלה מסתכמת ב-4 אגורות (תלוי בשער הדולר), אלא דווקא כי הם זולים.

אני לא מבינה הרבה בחומרי יצירה, אבל באוכל יש לי התענוג ללמוד בשיטת האוסמוזה. זה אומר שכשאני ישנה ליד היועץ-תזונה האישי שלי, אז הידע שלו דולף אלי ונספג בתאים האפורים שלי. כל בוקר אני קמה רעננה וחכמה יותר. ברור שזה עובד, ככה למדתי למבחנים כשהייתי בבי"ס – הלכתי לישון עם הספר מתחת לכרית. כל הילדים החכמים עושים ככה.

בכל אופן, כך יצא שאני מומחית גדולה באוכל.

שוק מחנה יהודה הוא דוגמה מעניינת לאוכל זול ויקר, כי הוא ממש מחולק ככה – בצד אחד האוכל הזול ובצד שני היקר. בצד אחד ממתקים בצבעים זרחניים מידי ובצורות תעשייתיות מידי, בצד השני מיצי פירות טבעיים ומלאווח מקמח מלא (בעצם, דוכן האוכל התימני מקמח-מלא-בלי-מרגרינה אולי כבר נסגר, אבל הוא ממחיש את הרעיון). צד אחד של השוק מגלם הוצאה גדולה על מעט אוכל, והצד השני מגלם הוצאה קטנה על כמויות גדולות של אוכל. בצד הזול האוכל תעשייתי, הוא מגיע באריזות ענקיות ומכיל כמויות גדולות של שומנים מוקשים, סוכרים פשוטים ומלחים. בצד היקר האוכל מגוון יותר, יש יותר סוגים של ירקות ופירות, הטעמים מורכבים יותר, יש פחות חומרים מלאכותיים ויותר השקעה במזון.

לפי מחקרים רפואיים, ככל שהחברה שלנו משקיעה פחות במזון מזין, כך היא משקיעה יותר בטיפולים רפואיים. ככל שהחברה שלנו משקיעה יותר באוכל תעשייתי, כך היא משקיעה פחות בחקלאים ובאדמה שמגדלת את האוכל. ככל שהאוכל שלנו עובר יותר ידיים, כך אנחנו שוכחים מה יש בו ומאיפה הוא מגיע.

כמו מרבית חברינו – אנחנו לא קונים בגדים אלא מעבירים אותם בשקיות, אנחנו לא קונים צעצועים אלא מקבלים אותם בירושה, אנחנו לא קונים הרבה – אבל אנחנו משקיעים הרבה מאוד במזון שנכנס אלינו הביתה. ההוצאה שלנו על מזון היא גדולה, למרות שיש לנו גינה פורייה ולמרות שאנחנו מלקטים חלק מהמזון שלנו בשדות בור. אני לא יודעת איך לנהל משק-בית בזול כשאני מודעת לתוכן של המוצרים הזולים.