עדכונים מהבלוג

הכניסו את כתובת המייל לקבלת עידכונים מהבלוג:
יוני 2, 2010

(פוסט אורח מאת תמי צרי, מעץבעיר)

אימא שלי סבלה מאוד בימי הצנע. היא מאוד מאוד אהבה ביצים, אבל הן היו קשות להשגה, הסיפור המשפחתי מספר שהיא הייתה מסוגלת לאכול שש ביצים במכה, כשהיו. עם חלוף הימים הקשים, כשהביצים הפכו זמינות, אימא פיצתה את עצמה ושקדה להכין לי שתי ביצים כל בוקר. דבקתי בנוהל הזה עד שמלאו לי 25. אז גילו אצלי, כמה מפתיע, כולסטרול גבוה מאוד, בייחוד לאור גילי הצעיר. הרופאה הציעה לי כדורים להורדת הכולסטרול, אך אני העדפתי לחתוך בתזונה. רמת הכולסטרול בדמי התאזנה אחרי שהורדתי בכמות הביצים, ואמרתי שלום למוצרי החלב.

בינתיים הפכתי גם לבחורה אקולוגית שקוראת על סבלותיהן של חיות המשק והמחיר הסביבתי שאנו משלמים על תאבוננו למזון מן החי (גבוה). חיזקתי את האוכל הטבעונאי שלי וביצים נראו לי יותר ויותר מוזרות כמזון. בין השאר הבנתי שהביצים שאימי אכלה בילדותה אינן הביצים של היום. כמו יתר המזון שמציעות לנו רשתות המזון, הביצים הפכו להיות יותר ויותר תעשייתיות, פחות ופחות מזינות. הן מגלמות בתוכן שיטות גידול ותזונה שאינן טבעיות, מבוססות על חוסר התחשבות, סבל, תרופות, ריסוסים, דלקים, מונוקלטורה ועוד ועוד רעות חולות שהמציא לנו המוח האנושי הקודח בשישים שנה האחרונות. להימנע מביצים היה הדבר הנכון ללא כל ספק, וכך עשיתי, די בקלות.

עד ש… ערב חורפי נעים אחד, בסלון האקולוגי, נפלה ביצה. באחד משיחותיו המרתקות על תזונה רפואה ואקולוגיה, במסגרת הקורס "מה זה עושה בצלחת שלי", אורי מאיר צ'יזיק טען בלי למצמץ, שצהוב של ביצה, רצוי חי, הוא רכיב תזונתי רצוי ואף מועיל. דבריו נכנסו לאוזני האחת וסירבו לצאת מהאוזן השנייה. הם התמהמהו, התגלגלו, התמרחו, נימוחו. פתאום תפשתי את עצמי מדמיינת את הצהוב של הביצה, ההוא מיום שבת בבוקר, עם החלה המתוקה, החמאה, הגבינה הלבנה 9% וכל החברים שהפכו עם השנים למוקצים.

בדקתי את עצמי. גבינה לבנה? ממש לא בא לי. שוקולד השחר? לא ולא. אבל הצהוב של הביצה, בלי כל הלבן הזה מסביב שצריך לעשות טובה ולאכול גם אותו, רק הצהוב, כמו שתמיד העדפתי, על חתיכת חלה מתוקה. עלה החשש שהביצים הולכות לעשות קאמבק. למחרת בבוקר שאלתי את עצמי מניין אביא לי את הצהוב הצהוב הזה. דמיינתי את עצמי נכנסת לסופר לקנות ביצים. הניאונים היכו בי, אריזת הנייר עם המדבקה וכל מיני דברים שכתובים שם ליד תמונה של תרנגולת שמחה הצטיירו בראשי. ביצי חופש כמובן. אורגניות, ברור. לא לא לא. הביצים שלי יגיעו מתרנגולות שראיתי במו עיני, שבאמת מסתובבות חופשי, שמקבלות אהבה ואוכל טוב. איפה הן, התרנגולות הללו?

התשובה הגיעה. בחוות אדמאמא שבניר משה, ישנו לול שכזה, והביקור שלנו שם כבר היה רשום בלוח הזמנים. בדרך חזרה מהאשרם במדבר, אחרי פסטיבל הזורבה, עצרנו באדמאמא כמתוכנן. קנינו ביצים, וגם ירקות מדהימים מאיתן, ועוד כל טוב מההיצע של גור ואירית. באתי הביתה והנחתי ברעדה את הביצים על הדלת של המקרר, איפה שצריך. מאז כל מי שפותח כאן את המקרר נידהם: “תמי??? ביצים???”

כן! אני עונה בחיוך ומלקקת את הצהוב מהשפתיים. את הביצה שלי אני מטגנת בסגנון עין. פותחת את החלון לרווחה כדי שכל האדים ההזויים הללו ייצאו החוצה מהר, מניחה את העין שלי על צלחת, וליד עורכת אבוקדו, עגבניות שרי מהגינה, המון עלים ירוקים, ו… לחם. לא החלה המתוקה ההיא, אלא לחם נבוט של יפתח, אותו אני קונה בחכמת האדמה.

אני אוכלת רק את הצהוב. מורחת אותו על פרוסת לחם עם אבוקדו ופפריקה מתוקה שאני מכינה בעצמי. ו… וואו. יש טעמים ששווה להיפרד מהם לכמה שנים, רק כדי לחזור, ובגדול.

בגדול: הביצים של אדמאמא עם הלחם של יפתח והעגבניות והעלים מהגינה, נותנים יחד הופעה של טעמים וערכים תזונתיים כמו שהיו לפני ימי ילדותי, אולי בימי הצנע, ובטח לפני.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *