ליקוט צמחי בר למאכל

כתב ד"ר אורי מאיר-צ'יזיק

מסורת

ליקוט צמחי בר למאכל אינה מסורת ששייכת רק ללקטים ציידים, אמנם כלקטים ציידים חיינו מלקט וצייד, אך גם לאחר המהפכה החקלאית, לאחר שהתחלנו לגדל את רוב מזוננו בשדות, תמיד לצד החקלאות המשכנו גם ללקט צמחי בר. אנו מוצאים את הידע על ליקוט צמחי הבר בכל המסורות המקומיות.

אבותינו הקדומים ידעו אילו צמחים לאכול ומאילו להימנע, היכן ניתן למצוא כל צמח ובאיזו עונה כדאי לחפשו, הם ידעו שלצמחים יש סגולות רפואיות וכיצד להשתמש בהם לריפוי מחלות. לקטים ציידים הכירו מאות רבות של צמחים, אולם אפילו חקלאים עדיין הכירו מאות מהם.

הידע המסורתי הזה על הצמחים, סיפוריהם, שימושיהם, מקום המצאם, המועד המתאים ללקטם ועוד הולך ונעלם, אך בעת האחרונה אנו עדים למספר הולך וגדל של אנשים שרוצים לשמר מסורת זו כחלק מחייהם, ללקט בשעות הפנאי, לכתוב על הצמחים, לחקור וללמד.

בריאות

מעבר לצורך בשימור הידע המסורתי אודות צמחי הבר ושימושיהם, ישנן סיבות נוספות לשימור ותיעוד מסורת הליקוט.

לליקוט צמחי בר למאכל, שלושה יתרונות תזונתיים:

הראשון הוא המגוון, התזונה בעולם המודרני הופכת לפחות ופחות מגוונת, אנחנו אוכלים את אותם ירקות וזרעים ולא ניתן  להשוותה כלל למגוון שאכלו לקטים ציידים ואף חקלאים, בעולם העתיק. כאשר אדם מלקט הוא מגדיל מאוד את המגוון התזונתי של הצמחים אותם הוא צורך.

השני הוא הערך התזונתי, כשצמח גדל בבית הגידול הטבעי שלו, הוא בשיאו מבחינת הערכים התזונתיים שלו. צמחים שגדלים בבר גדלים בצורתם הטבעית ולפיכך מזינים יותר.

השלישי, ברגע שאנחנו קוטפים עלה או פרי מתחיל תהליך התדרדרות בערך התזונתי שלו. כשאנחנו קונים פירות וירקות בסופר, במקרה הטוב הם נקטפו שבוע קודם, במקרה הטוב, במקרה הפחות טוב הם עשויים להיות תפוחים שנקטפו לפני שנה בארה"ב. יש ערך גדול מאוד ללקט צמח או פרי ולאכול אותו מיד. זה לא חייב להיות רק מהבר זה יכול להיות אפילו מעץ הפרי בגינה או שיח קטן באדנית על אדן החלון.

שמירת הטבע

בשנים האחרונות התפתח ענף של ליקוט לצורכי מסחר בשווקים. לא אחת אפשר להבחין באנשים המלקטים צמחי בר בכמויות גדולות ומשווקים אותם תמורת תשלום לחנויות. צורה זו של ליקוט היא פסולה ובעייתית. להבדיל ממשפחה שקוטפת לעצמה עלים לפי הצורך או לפי יכולת הבישול וההקפאה, הליקוט המסחרי אינו מתחשב בצורכי הצמחים. הסוחרים מלקטים כמויות גדולות מדי של צמחים בזמנים מרוכזים, באופן המחסל מינים של צמחים ולא מאפשר להם להמשיך ולשרוד כצמחי בר. רשות הטבע והגנים והחברה להגנת הטבע נלחמות בתופעה על ידי הוספת צמחים לרשימת צמחי הבר המוגנים מפני ליקוט, ועל ידי מסעות הסברה מגוונים.

בליקוט מסורתי, כאשר אדם או משפחה ליקטו באזור מסוים, שהיה בדרך כלל סמוך למקום בו התגוררו , הם הבינו שאם יחסלו את המערכת האקולוגית ואת חברת הצמחים באזור, לא יהיה להם מה ללקט בעתיד . בשל הבנה זו, הכללים הלא כתובים של הליקוט המסורתי היו מאוד ברורים, כל לקט ידע כיצד ללקט, כך שהפגיעה ביכולת ההתרבות של הצמחים והצימוח שלהם בעונה הבאה תהיה מזערית ביותר. לדוגמא, הזעתר או אזוב בעברית (Majorana syriaca), תופס מקום של כבוד בין צמחי הבר המלוקטים באזורנו. מקומו כל כך משמעותי שעם תהליך היעלמות הליקוט המסורתי, החל ליקוט מסחרי אינטנסיבי של זעתר. ליקוט שאינו מתחשב בסביבה ו"מנקה" אזורים שלמים מצמחי האזוב המצויים בו. לקט שעוסק בכך כפעולה מסחרית, כזה שימכור אחר כך את תוצרתו לסוחר בשוק, בדרך כלל יעקור את הצמח מהשורש או במקרה הטוב יחתוך את כל עליו עד הגבעול. לא מזמן שמעתי מחברים אודות אישה שלימדה אותם כיצד מלקטים זעתר באופן מסורתי. מנקים את סביבת הזעתר, יוצרים תעלה מסביבו עם היד, שופכים לתעלה מים ואז מורידים חלק מענפיו. האישה טענה ששבוע לאחר מכן כמות עלי הזעתר רק תגדל, וכך נשמר השיח משנה לשנה בעזרת הליקוט. בשל הליקוט המסחרי הפך הזעתר לצמח מוגן (ערך טבע מוגן) ואסור בליקוט כבר בשנת 1977 אך אפשר להשיג את עליו כגידול תרבותי. 

דוגמאות למספר צמחים נוספים שנמצאים בלב מסורת הליקוט המקומית:

החלמית בעברית או חובזה בערבית (Malva), היא צמח הבר למאכל החשוב ביותר בתרבות הליקוט המקומית. עובדה זו אנחנו יכולים לשאוב משמה, חובזה בערבית פירושה: לחם, וחלמית בעברית היא גם סיכול אותיות של השורש ל.ח.ם. שורש שבכל השפות השמיות תמיד שימש לתאר את המאכל החשוב ביותר, אם זו המילה לחם בעברית שהתפתחה בארץ ישראל החקלאית, ומשמעותה לחם חיטה, ואם זה לחם בערבית שהתפתחה בחצי האי ערב בקרב הנוודים, שם משמעות המילה היא בשר של כבש.

לוף ארץ-ישראלי (Arum palaestinum) וסיפורו הם דוגמא מובהקת למסורת וידע צבורים שבקלות יכולים להעלם. הלוף מוגדר בכל הספרים העוסקים בצמחיה רעילה, כצמח מקומי רעיל ומסוכן למאכל, אך אם מסתכלים בספרות ההיסטורית המקומית, אנו למדים שלא רק שנאכל, אלא גם גודל בזמנים מסויימים כצמח תרבות למאכל. ובאמת אם תכניסו את הלוף לפה מיד תרגישו בצריבה מאוד לא נעימה. דרך התחקות אחר מסורות מקומיות ושיחות עם לקטים בשטח גיליתי כי המסורת להכנת הלוף והכשרתו לאכילה כללה בישול שלו עם צמח נוסף, חומעה (Rumex), גם הוא צמח בר הגדל באזורנו ומכיל חומצה המפרקת את הגבישים הנמצאים בעלי הלוף וגורמים לכאב. מסורת זו מקורה בידע שנצבר במשך אלפי שנים באזורנו. 

סרפד (Urtica) הוא צמח נפוץ ביותר המוכר לכולם בעיקר כי הוא צורב ומסוכן, אך זאת בגלל שאנשים אינם מכירים אותו, את המנגנון שיוצר את הצריבה ואת דרכי ההתמודדות אתו. סרפד, אם מטופל נכון, הוא צמח מאכל מזין וטעים. על פני העלים של הצמח וגם הגבעול, ישנן טריכומות, מעין מזרקים קטנים שבתחתית כל אחד מהם בועית עם חומר צורב. כאשר נשברת הטריכומה, החומר הצורב כבר אינו פעיל. מעיכה של העלה, קיצוץ שלו או בישול קצר יחסלו את המזרקים ויהפכו את הסרפד ממזיק למועיל. 

עכובית הגלגל (Gundelia tournefortii) הוא עוד דוגמא לצמח מקומי שנמצא בסכנת היעלמות עקב ליקוט מסחרי פרוע, אך מהווה חלק חשוב ממסורת הליקוט המקומית וחייהם של אנשים רבים. העכובית מוזכרת במסורות הערביות והעבריות כצמח מאכל. בקוץ זה מלקטים ואוכלים בעיקר את התפרחות לפני פריחתן, קוראים להן ביצי עכוב והן נחשבות מעדן מלכים. הצמח הוכנס להגנה לפני מספר שנים, אך הכנסתו עוררה סערה גדולה בקרב הציבור הערבי המסורתי, שחלקו שעדיין מלקט ליקוט מסורתי, ולא רואה כיצד יפסיק ללקט צמח מיוחד זה. כדי לרצות ולספק גם את הצורך במסורת וגם את הצורך בהדברת הליקוט המסחרי הגיעו לפשרה, ואכיפת איסור הליקוט מתבצעת רק באזורים מסויימים.

ישנן עוד אין ספור דוגמאות לידע אודות צמחי הבר למאכל שהולך ונעלם.

אחת הסיבות בשלה אני מדריך סיורי ליקוט היא עניין אחרון אליו התוודעתי בשנים האחרונות: כאשר אנשים מכירים את הצמחייה מסביבם, תכונותיהם של הצמחים, שמותיהם ואת סיפוריהם, יהיה להם הרבה יותר קשה לפגוע בצמחים ללא סיבה.

השנה, שנה גשומה במיוחד והבר עולה ופורח. צאו לטייל וללקט.

רוצים להצטרף לסיורי ליקוט של צמחי בר למאכל?

למועדי ויעדי סיור ליקוט למבוגרים לחצו כאן

למועדי ויעדי סיורי ליקוט למשפחות לחצו כאן