בשאלת הקץ הקצוב לחיים

(כתב: אורי-מאיר-צ'יזיק)

אני לא יודע מתי אמות, אבל זה לא אומר שאני לא חושב מידי פעם על הנושא. שתי הזדמנויות בדרך כלל מאפשרות לי לעסוק בהרחבה בשאלת המוות: הראשונה היא כשכמעט קורה משהו – כמעט תאונת דרכים[1], כמעט טיל, כמעט … בדרך כלל אחרי מקרה כזה עולות השאלות: "איך עברתי את זה? עד כמה דק הגבול בין למות לבין לחיות?  וגם – איך זה שאני עדיין כאן?"

השנייה היא כשאני מלמד על תזונה ואורח חיים בריא. כמעט תמיד במהלך הלמידה מישהו שואל: "אבל גם כך כולנו נמות בסוף, אז למה להתאמץ?"  השאלה הזו היא נהדרת והתשובה מורכבת וארוכה. חלק ממנה אפשר לקרוא כאן, וחלק אחר מצא אותי בכתביו  של הרמב"ם, שם נתקלתי בתשובה מעניינת ואותה אביא כאן.

שני המרכיבים ההכרחיים והמהותיים בחיוניות שלנו, על פי הרפואה המקומית, הם החום ולחות. או, ליתר דיוק – החום הפנימי והלחות השורשית. טוביה הרופא[2] כתב ש"המוות הטבעי יקרה מסיבת החיסרון הלחות השורשית והחום הטבעי אבל בהיותם שניהם בדם לא במהרה ינתק."

הגוף עצמו מורכב בצורה מאוזנת מכל המזגים – קור, חום, יובש ולחות, אבל החיים הם תערובת של חום ולחות.

בשיר שמיוחס למדען ולמשורר אלענתרי הוא כותב:

 אתה צריך לשמור לך חום שהוא מזוג בלחות /עזיבתך את זה היא בגדר ההזנחה

אתה צריך לדעת שאתה כמו המנורה שהיא נשמרת / כל עוד שהשמן נמצא בתוך הפתיליה

במספר מקומות בטקסטים הרפואיים נמשלים החיים האנושיים לפעולת מנורת שמן, בה הפתיליה נמצאת בתוך השמן וכל עוד היא בתוכו האש במנורה דולקת.

לאחרונה נתקלתי באגרת תשובה שכתב הרמב"ם לתלמידו רבי יוסף בן יהודה, ובה שואל אותו הרב: "האם חיי האדם בעולם זה קצובים?"

הרמב"ם משלב את משל מנורת השמן בתשובתו ונותן שלוש סיבות פנימיות ושש חיצוניות למוות, או – כיבוי האש בפתיליה. תשובתו של הרמב"ם מפורטת ומורכבת משני חלקים – האחד דתי והשני רפואי. באופן כללי, טוען הרמב"ם, אין קץ קצוב לחיים – התנהגותנו משפיעה באופן מהותי על אורך חיינו ועל התשובה לשאלה עד מתי נחייה מבחינה רפואית, לשיטתו של הרמב"ם המוות מתרחש כאשר ישנה השחתה של איזון החום הפנימי. הוא מונה את אותן שלוש סיבות פניומיות ושש חיצוניות למוות, או – לכך שאש הפתיליה נכבית. שלוש הסיבות הפנימיות עוסקות בתנועת המרות והמזגים בגוף, וכדי להבינן לעומק יש לשלוט בשפת התאוריה הרפואית העתיקה, לכן אביא כאן את שש החיצוניות.

1. הפרשת החום הטבעי:

• כשהשמן נוזל מן המנורה / כשאנחנו מאבדים דם (מכה חיצונית, למשל).
• כשרוח מפיחה את האש של המנורה, כדוגמת שמחת יתר בגוף האנושי, החום הטבעי נפלט החוצה, הגוף מתקרר ויכול להגיע המוות.[3] 

1. נטיית החום הטבעי כלפי פנים: ממש כמו בסעיף הראשון רק הפוך – כאשר אדם נתקף אימה או בהלה, החום הטבעי נכנס פנימה ונמוג בבת אחת. גם כאן הדבר גורם למוות פתאומי. פה לא נותן הרמב"ם הקבלה לכן אתן אני:

   טוביה הרופא כותב כי לפתיליה יהיה קשה להדלק מחדש אם יכבו אותה באופן פתאומי. עם זאת, אם "יהבהבו" אותה, כלומר – יכבו אותה בהדרגה, יהיה קל יותר להדליק אותה שוב.

2. התמלאות: עודף שמן במנורה , כמו בטביעה כשהגוף מתמלא מים.
3. חנק: כשכופים כלי אטום על המנורה והיא נכבית מחוסר חמצן. כמו שקורה במוות מחנק, אז לא נכנס אויר לריאות.
4. שינוי האופי של החום הטבעי: כאשר מכניסים את המנורה למקום עם עשן רב או אדים. בבני אדם – כאשר שואפים אדים רעילים או מוכשים על ידי נחש, מושחת החום הטבעי.
5. השחתת איכות החום הטבעי: כשהחום מתלהט מידי, וכתוצאה מכך מתפרק. כמו ששמים את מנורה מול אש גדולה או בשמש החמה / כאשר אדם מתייבש כתוצאה ממכת שמש או כאשר שוהה יותר מידי בבית המרחץ (חמאם).

 מאז שאני עוסק במטאפורה הזו, כל פעם שאני מדליק מנורת שמן (בעיקר בחנוכה) אני מרגיש חיות. וגם כל פעם שאני רואה אדם אני מנסה לראות את הפתיליה שבו וכמה אישו חזקה.

הצטרפו אלינו לסעודה ולימוד ב-17.1.13 ב"מטבח-הספרייה".