עדכונים מהבלוג
הכניסו את כתובת המייל לקבלת עידכונים מהבלוג:
כשפגשתי את חגית למפגש הכנה לקראת השיחה שלנו בשבוע של יום הזכרון לשואה, היא הראתה לי מפה.
זו הייתה מפת דרכים שהראתה מה היו צריכים לעבור כל בני המשפחה ששרדו את השואה, אילו דרכים היו צריכים לחצות כדי למצוא האחד את השני, וגם כדי למצוא את דרכם אחר כך לקהילה החדשה, בארץ ישראל. הדרך הזו, מיד אחרי המלחמה, לא במטוס, אלא ברגל, טרמפים, אוניות, היא לא מובנת מאליה. מה היה המנוע שהניע אותם אחרי משבר כל-כך גדול לשרוד מסע כל כך מורכב?
ביום ראשון שלפני יום הזכרון לשואה, ערכנו מפגש מצולם מיוחד של "מזווה מקומי" סביב זכרון בסלון. המפגש היה מפגש שלי עם חגית, שהיא דודה של טלי, אישתי, והיא גם דור שני לשואה. אמא אסתר ואביה דוד, סבא וסבתא של טלי, נפגשו בתום המלחמה, עוד במחנות המעבר, ועלו יחד ארצה לקיבוץ נווה איתן. אני היסטוריון ואותי מעניינים הסיפורים ההיסטוריים וגם אלה המשפחתיים, אז ישבתי והקשבתי לסיפור של חגית, לסיפור שסיפרה על הוריה, על התלאות ועל הדרך שעברו לפני ותוך כדי השואה.
בין השורות למדתי עוד על אופיה של סבתא אסתר שעוד זכיתי להכיר כשרק היכרתי את טלי, שהייתה אישה יוצאת דופן מלאת חיים, "שובבה". אסתר אמרה שמההישרדות שלה נובעת המוטיבציה לחיות את החיים ולספר את הסיפור. ולצידה דוד, שהיה סגור ומסוגר, לא סיפר ולא דיבר כמעט לאף אחד מה עבר עליו. אחד המסמכים שמצאתי היה מסמך שבו סבתא אסתר כותבת על סבא דוד והיא בעצמה מנסה לספר את סיפורו מליקוטי שמועות וידיעות שהשיגה. אבל גם שמעתי את סיפוריה של חגית על החוויה שלה כדור שני לשואה, על המשמעויות ועל התחושות שלה כילדה ובוגרת בבית של שורדי שואה. זו הייתה שיחה איטית שבה קילפנו כל פעם עוד שלב בבצל הענק הזה של שואה, תקומה, זיכרון וחיים אחרי שבר עצום.
ללמוד ולא לשכוח
מכל השיחה שלנו, שני דברים שחגית אמרה לא יוצאים לי מהראש.
הראשון קשור בקהילה. חגית סיפרה שלאורך כל השנים, אחרי העלייה לארץ, קבוצת החברים של הוריה מתנועת הנוער 'עקיבא', נפגשה באופן קבוע. לרבים היה קשה לדבר בחוץ על החוויות שעברו לעבד אותם, למצוא הבנה ואוזן קשבת, אבל הקהילה הזו, שהכירה מלפני המלחמה והייתה שם יחד, שם היה אפשר לדבר על הכל. הם נפגשו יחד בבתים של חברי הקבוצה, בפיקניקים, צירפו בני ובנות זוג, ילדים, אפילו הנכדים לפעמים זכו להצטרף, עד שלא יכלו יותר להתנייד יותר ונאלצו להפסיק להגיע, זה אחר זה. חגית סיפרה שהיא זוכרת את המפגשים שלהם מתקופת הילדות ושאף כבוגרת הרצתה להם על עבודתה כיועצת אירגונית.
השני קשור בתקומה או שיקום. חגית סיפרה שאחרי השבעה באוקטובר היא שומעת אנשים שמלינים על השנים הרבות שעוד ניאלץ לעסוק בשיקום. ובאמת שיקום מאירוע כזה הוא לא דבר פשוט. אך בחושבה על הוריה, חגית ציינה שמהרגע שהוריה נפגשו מיד בתום השואה, במחנות, ועד שנולדה ביתם הבכורה בקיבוץ נווה איתן בעמק בית שאן, אמא של טלי, עברו רק שנתיים וחצי. שנתיים וחצי בהן הם עשו דרכם לאיטליה, לאניה 'כתריאל יפה', נתפסו על-ידי הבריטים, התחתנו בקפריסין, שיקמו את גופם, התחברו לקהילה והרגישו מספיק בטוחים להקים שוב משפחה.
את כל שנות השואה העבירה אסתר, סבתא של טלי שלי, עם ארנה, חברתו של אחיה שלימים הפכה לאישתו, ועם רנה, אחותה של ארנה. מיד עם השחרור, ניגשו ארנה ואסתר להציע את עזרתן ולחפש עבודה בצוותי הצבא האמריקאי. אסתר סייעה לרופא השיניים ושם פגשה את דוד, שהגיע בדרכים-לא-דרכים לחפש את אחיותיו במחנה. שליחים הגיעו מנווה-איתן לחפש את אסתר ולספר לה שמחכים לה שם, בקיבוץ אליו תיכננה להצטרף עוד לפני המלחמה. דוד ואסתר עשו את דרכם ביחד וכשהגיעו ארצה חיכתה להם קהילה, ועוד אחת הם יצרו סביב החברים מתנועת הנוער, ביחד עם ארנה ועם ליאון. הסיפור של התקומה שלנו הוא סיפור קהילתי, הכוחות שלנו נובעים מהתקווה שיש בעבודה המשותפת למען עתיד טוב ובטוח יותר.
הצטרפו למזווה מקומי ולמסעותינו אל תוך החיבורים האנושיים בינינו.
