מסע הקיץ הגדול להרי ירושלים

(כתב: אורי מאיר-צ'יזיק)

במסע הזה שלנו (חוץ מלבלות, לבקר ולאכול) אנחנו כל הזמן לומדים על קהילה, ושהותנו בבית זית הייתה חוליה נוספת בשרשרת השיעורים.

המקום מלא בניגודים. מצד אחד תושבים וותיקים שחיים על נחלות ומשכירים דירות למשפחות צעירות, ומן הצד השני תושבים חדשים שקנו נחלות (3.5 דונם) בהון עתק (אחד המספרים ששמענו היה 12 מיליון ₪, לדוגמה) שיטחו את הקרקע ובנו בתים גדולים עם גדרות שאינן מזמנות מפגש בין הרחוב לבין החצר.
לאנשים רגילים, צעירים ועובדים אין סיכוי להצליח לקנות בית או נחלה בבית זית – זה יקר מידי. לכן, כל שטח שמתפנה על ידי משפחה ותיקה שזקוקה לכסף נקנה על-ידי בעלי ממון רב, שמשנים במקרים רבים את מתווה הנחלות. ככל שהזמן עובר הגדרות גבוהות ואטומות יותר, והמפגש מצטמצם.
התהליך הזה דומה לתהליכים שראינו במקומות אחרים (למשל בעמק חפר) אבל בגלל הקירבה לירושלים ובגלל האפשרות לבנות על 3.5 דונם (ברוב המושבים מדובר על מקסימות 2 דונם לבנייה)– יש משהו מוקצן דווקא כאן.

ובכל זאת – יש קהילה בבית זית. מצאנו אותה מהר מאוד. בעצם – היא מצאה אותנו. עומר סלע, שאופה בביתו לחמי שאור מקמחים מלאים (של מנחת הארץ!) יצר איתנו קשר בפייסבוק והזמין אותנו לביקור. נחמה, אשתו של עמור, היא שחקנית בת המקום והם מתגוררים בדירה במשק בו גדלה. עומר עבד עד לא מזמן בתחום המסעדנות ועכשיו הוא בבית, נהנה, אופה לחם איכותי וכל יום יש לו יותר ויותר לקוחות ללחם. המסע הזה מגלה לנו הרבה אופים ביתיים שמוכרים בסביבתם, ככל שיתרבו אלו יהיה אפשר להשיג יותר ויותר לחם איכותי, מזין וטרי ממש ליד הבית.
בביקור הראשון שלנו אצל נחמה ועומר, ניסיתי לתרום מעט מהידע שלי כדי לעזור לו בדרכי הלחם. בביקור השני כבר בישלנו ביחד ארוחת ערב-שבת מפוארת והבנות קיבלו מופע פרטי על המרפסת. הן כל-כך התאהבו בנחמה שרצו ללכת לכל הצגה שהיא מופיעה בה, ואף התקשרו להודות לה אחרי שהשתתפו בסיור התיאטרלי המודרך שלה במוזיאון ארצות המקרא.

דרך עומר ונחמה נפתח לנו צהר לקהילה הצעירה של בית זית שנפגשת בכל יום שלישי לארוחת ערב משותפת על הדשא, ממש הרגשנו בבית. אחד הדברים המעניינים שמצאנו על הדשא – לא הכרנו בעלי בתים, רק שוכרים. חלק מהשוכרים סיפרו לנו שמחירי השכירות עולים ובקרוב הם יאלצו לעזוב את בית זית, למרות שחלקם מתגוררים במקום כבר כעשור.
על הדשא הכרנו גם את דורון ואילנה. דורון עורך סיורים בעיר העתיקה בירושלים ונהנתי לשמוע ממנו סיפורים על האוכל, על בעלי המלאכה שעדיין יש בעיר העתיקה והולכים ונעלמים לאיטם. בעיקר מהסיפור על אוצר הטחינה, המשתמש לצורך כך באבנים שאף אחד כבר לא יודע לסתת ובטכניקות בהן אף אחד כבר לא משתמש. עולם הולך ונעלם.  

תוך כדי השהות בבית זית ביקרנו הרבה מאוד בירושלים, שלא לומר – ממש עלינו ירושלימה כמעט כל יום (ולפעמים פעמיים ביום). יש משהו מדהים בעיר הזו, עיר שהיסוד שלה הוא האש לפי הג'אווהר. היינו שם באינספור אירועי תרבות והצגות (בעיקר של תאטרון הקרון). חברים סיפרו שלאחרונה יש פריחה תרבותית בלתי רגילה בירושלים ואנחנו חווינו אותה. (לחצו למפה הירוקה של ירושלים)
אהבנו בעיקר את ההצגות המטיילות של תיאטרון הקרון – "גששי החלומות" (הצגה שהצטרפנו אליה כבר בשנה שעברה והשנה שוב, לבקשת הבנות), "איפה גברת גבאי?" ו"איך מבשלים הצגה?". שלושתן הצגות נעימות, המסתובבות ברחובות ירושלים ומציעות כר נרחב לדימיון ולהסתכלות חדשה על הדברים הפשוטים. מכיוון שההצגות הן ברחוב, השחקנים מוצאים את הרגע המתאים להגיד משהו נחמד לכל ילד ולשוחח, על הדרך. דבר שמעניק לילדים תחושה טובה של היכרות וחיבה. על שלושתן אנחנו ממליצים בחום לכל גיל (הממ… גם אנחנו נהננו  😉 ).

מוקדם ביום שישי בבוקר השארנו את הבנות להתעורר עם דודתי ועלינו לסיור זוגי בסמטאות שוק מחנה יהודה, סיור חובה מבחינתי בכל ביקור. טיילנו לנו יד ביד בשוק. ישבנו לכוס תה מהבילה לפני שהחום מתחיל. קנינו לחם במאפיית הבחירה הטבעית, אננס טרי בדוכן של (רק) אננסים, חמאה טובה מבאשר ועוד מיני מטעמים.

ביום ראשון הבנות חזרו לשוק להסתחרר בתוך שלל המיצגים, המופיעים, הסרטים, הציורים, הפעילויות והטעמים של פרויקט "בלבאסטה". קשה להפריז בכמות המייצגים והרעיונות שעלו שם ברחוב. טלי אומרת שלמרות ההמוניות והרעש הרב – שווה להגיע רק כדי לראות את הדברים שאנשים חושבים עליהם ומציגים אותם ברחובות. (לחצו לתמונות)

אחרי הסיבוב הזוגי בשוק המשכנו לשוק האיכרים בעמק רפאים (חצר ביה"ס אדם). השוק מתקיים בכל יום שישי בבוקר ואין שם הרבה איכרים, אבל הדוכן הענק והצבעוני של משק חביביאן, עם כל הירקות והפירות הטריים, משובב את הנפש. לצידם אפשר למצוא שם לחמים מקמח מלא, עוגות ועוגיות, שלל יצירות ויוצרים.

אחרי שהצטרפנו לבנותינו חזרנו העירה (פעמיים ביום, כן?) – הפעם ביקרנו לחצר סרגיי (מגרש הרוסים) שנמסרת לממשלת רוסיה, והמשכנו לעיר העתיקה. בין החומות הוצפו הסמטאות לפתע בנהר אנושי שיצא מתפילת יום השישי הראשון של הרמדאן. הלכנו עד שהזרימה עצרה אותנו (אפילו שהלכנו באותו כיוון כמו כולם) ואז סטינו לסמטה צדדית והארכנו את הדרך בתמורה להליכה נינוחה יותר עם הילדות.

ביום אחר חזרנו בערב, לקראת סיום הצום, לשער שכם והצטרפנו לפסטיבל של סיום הצום. מגוון דוכנים מכל מיני מינים וצבעים הציעו מלבי, פול, תורמוסים, תירס, לימונדה ותמרהינדי, שיפודים ופלאפל עם בצל, ממתקים, צעצועים, כלי בית והמון נרגילות. קנינו לנו פירות, פופקורן ומפת שולחן לפיקניק.

חברי רפרם חדד בחר בימי הרמדאן למיצג אמנותי – באותו איזור (שער שכם) במשך שלושה ימים, עם סיום הצום – הוא עמד עם עגלה וחילק לשוברי הצום חסה ומים קרים. בתחילה הוא נראה מוזר, בין כל השיפודים והממתקים, אנשים לא כל כך הבינו מה הוא עושה שם. אחרי יומיים הוא כבר היה חלק אינטגרלי מהנוף של שבירת הצום וכולם רצו מעט מים וחסה מרווים לשבירת הצום. את הרעיון הוא הביא ממסורת חלבית שראה בתחנת רכבת על גבול טורקיה וסוריה. התוצאה היתה משהו בין האמת האמנותית לבין האמת של המסורת התזונתית המקומית, הרבה לפני שסוכר מעובד וצבעי מאכל הפכו לסמלים של שבירת הצום.

עכשו אני קורא ורואה שבכלל לא סיפרנו על הגבן הפולני מחיפה שלימד את איה לרקוד ביוונית בעין כרם, על הסומאק שליקטנו ללימונדה קרירה, על ענבי-הבר והתאנים שעוד רגע מבשילות בהרים, על ביקורים בתחנה לחקר ציפורי ירושלים, על המפלצת עם המגלשות העצומות, על שלל המוזיאונים (ישראל, המדע, ארצות המקרא, אמנות האיסלם) ועל התערוכה המדהימה של פאטמה אבו-רומי (טלי התאהבה ואני לא הייתי), על ההצגות הרבות ועל הביקור בהפנינג המחכים של "האורגני" ב"חווה ואדם" במודיעין.
אבל אי אפשר לספר על הכל….

וכבר חזרנו הביתה להינפש ולהתארגן לסיורי הליקוט של השבוע הקרוב. היום אנחנו נוסעים צפונה, לאיזור משגב. לשבוע האחרון של מסע הקיץ הגדול. הציפורים הנודדות כבר מתחילות להגיע לתחנת הטיבוע בירושלים, בשדות העמק ראינו חסידות. חם לנו מאוד, אבל אנחנו יודעים שהסתיו מגיע. עוד מעט נחזור לשיגרה.