קואופ העדשים והכוסמין של רמת רסינו

(כתב: אורי מאיר-צ'יזיק)

בשביל בעלי מלאכה מקומיים ויצרנים שעוסקים בחקלאות טבעית ומסורתית באיטליה, אחת מהשיטות לשרוד היא התאגדות. הקמת קואופרטיב. ההתאגדות מאפשרת (בעיקר לחקלאים, כך על-פי אבחנתי) לשווק את המוצר הייחודי והאיכותי  שלהם ככזה, לקבל עליו תגמול הולם ולא להיות משועבדים לחברות ענק, אותן לא מעניינת איכות המוצר אלא רק מחירו. פגשנו פה גבן מגדל כבשים שהקים קואופרטיב כזה עם כמה מגדלי כבשים אורגניים והם מייצרים ביחד מחלב הכבשים האורגני שלהם גבינות איכותיות ומוכרים אותן בעיקר בחנות קטנה שהקימו על אם הדרך לרומא, לצד מוצרים אורגנים נוספים. מקים הקואופ סיפר לנו שזה לא פשוט ליצור שותפות כזו בעולם הקפיטליסטי המודרני שלנו, כי כל אחד רוצה למשוך לכוון שלו ולהרוויח יותר. לכן הם בוחרים את השותפים בקואופרטיב שלהם בקפידה. ובאמת הגבינות שלהם הן מהטעימות ביותר שבאו אל פי.

אבל מבחינת קואופרטיבים זו הייתה רק ההתחלה, כי הסיור המעניין של השבוע היה בקואופרטיב שונה – קואופרטיב של עדשים וחיטת כוסמין.

אספנו את כל חברי הסדנא שלנו ואת מי שרצה להצטרף ונסענו להרים עם אדוארדו מארגון סלואו-פוד (משמאל) כדי לפגוש את נשיא הקואופרטיב של מגדלי העדשים (מימין) ולסייר איתם בהרים. בעלייה לכיוון ההרים אדוארדו עצר אותנו בכפר קטן להפסקת אספרסו מסורתית, רק לאחריה יכולנו להמשיך ולטפס עד לתצפית מראש ההר. בדרך למקום עברנו ביער אורנים שנראה לא כל-כך שייך לנוף. כשתהינו מה עושה פתאום יער אורנים על ההר, אז אדוארדו ציחקק לעצמו ואמר שזה עוד ניסוי כושל של מחלקת הייעור של איטליה (הקק"ל האיטלקי), כן, גם הם נטעו אורנים במקום לא להם שהתגלו כסכנת שריפות קשה ופגיעה בסביבת הצמחייה ובעלי-החיים. אדוארדו הוא פרופסור ומרצה באוניברסיטה בנושאי ייעור וטיפול סביבתי ביערות, הרגשתי ממש כמו בסיורי הליקוט שלי ביערות קק"ל, כשאני עוצר ותוהה בקול רם מדוע קקל נטעו את יערות ישראל אורנים ולא עצי פרי מקומיים. אדוארדו מספר שגם אצלם זו בכייה לדורות.

אחרי עיון מעמיק במפות על ראש ההר, ירדנו למישור בין ההרים הגבוהים (1300 מטר מעל פני הים), שם מגדלים את העדשים והחיטה (כוסמין) המקומיים – Altopiano di Rascino. האזור בין הגבעות מרוצף בשדות קטנטנים, כשבין כל שדה לשדה ישנו גל אבנים גדול, שככל הנראה סוכל ממנו במשך מאות השנים בהן האיזור מעובד. בחורף הכל מושלג וקפוא ובקיץ עולים המקומיים עם עדרי הכבשים לכמה חודשים באזור זה, לעבד את האדמה, לגדל חיטת כוסמין ועדשים לכל השנה. בכל אחד מהשטחים הקטנים הללו יש מחזור גידול קבוע, שנה חיטה, שנה עדשים ובשנה השלישית נותנים לאדמה לנוח.

כל האזור הוא אזור מוגן שאסור בו השימוש בשום חומר זר – לא דשנים ולא קוטלי עשבים למיניהם. החקלאים מגדלים פה את אותו זן של עדשים ואת אותם זני חיטת-כוסמין שגידלו פה גם לפני מאות שנים ומתאימים לאזור ואקלים. הם מאוד מאוד גאים בתוצרת שלהם, ומהללים אותה. נשיא הקואופרטיב שלהם שלקח אותנו לסיור תיאר בגאווה את התהליכים ואת התוצרת.

אבל אל מול העדשים מהחקלאות האינטנסיבית חקלאים כאלו קטנים ואיכותיים ומסורתיים לא יכולים לשרוד, הרשתות לא קונות מהם את העדשים המקומיות כי הן יקרות מידי ומבחינת הרשתות הן לא שונות מעדשים רגילות. אז כדי לעזור לחלקלאות המקומית לשרוד, אדוארדו עבר ביניהם, יצא להרצאות בחוגי בית ועזר להם להקים קואופרטיב במסגרת "סלואו-פוד". זו הייתה עבודה מורכבת ומאומצת. האנשים הגרים פה בהרים הם אנשים מסורתיים, מקומיים שפועלים על פי המסורת של אבות אבותיהם ואדוארדו סיפר כמה היה קשה לשכנע אותם להתאגד לטובתם כדי לא לאבד את החקלאות הזו.

בינתיים בקואופרטיב שהם הקימו יש 17 חברים, שמשווקים ביחד את התוצרת המצויינת שלהם בתור תוצרת מצויינת ולא פחות מזה.

בסוף היום הם לקחו אותנו למסעדה בצימרים המקומיים, היחידים על ההר, לאכול נזיד עדשים מקומיות תבשיל חיטת כוסמין בעגבניות (אלא מה? איטליה) כשאנחנו צופים על הנוף הנפלא והשדות.

כל זה הזכיר לי מאמר מעניין של הנאשיונל ג'אוגרפיק בו עסקתי בתחילת השנה שתאר התאגדות של חקלאים מסורתיים בטרנסילווניה שגידלו פרות לחלב והאכילו אותם באופן מסורתי בחציר שגדל באזורם. כל משפחה גידלה 2-4 פרות וטיפלה בהם ומהם התפרנסה, אך כניסת תאגידי החלב לא אפשרה להם לשרוד כי התאגידים לא הסכימו לשלם להם לפי איכות החלב שלהם אלא כמו כל חלב אחר וחלקאים אלו החלו להעלם. ההתאגדות שלהם לקואופרטיב שמשווק את החלב שלהם הוא האפשר להם לשרוד ובכך עוסקת הכתבה.

http://ngm.nationalgeographic.com/2013/07/transylvania-hay/nicolson-text