עדכונים מהבלוג

הכניסו את כתובת המייל לקבלת עידכונים מהבלוג:
Loading
מאי 25, 2013
(כתבה: טלי מאיר-צ'יזיק)

הרבה פעמים תעשיית האופנה היא אחת התעשיות המנכרות והמנוכרות ביותר שיש. אני לא בטוחה שצריך להכביר כאן מילים, אבל אני אכביר בכל-זאת. תעשיית האופנה נוהה אחר חומרים חדשים בקצב מסחרר ובלתי-אקולוגי בעליל, היא מקשה עלינו להקשיב לעצמנו ומבקשת להכתיב לנו אופנות, היא מייצרת דימויי גוף שקשה אפילו להתחיל לפרק את הדרכים בהן הם מעוותים את התפיסה שלנו. נשים מפחדות להיתפס כלא יפות, הן אחוזות חרדה מעלייה במשקל, הן מפחדות להיות לא אופנתיות, הן חוששות לא להתאים… והגברים לא נשארים הרחק מאחורגם הם מקבלים הכתבות על מראה, תחושה ותשוקות, ומי שאיננו מתאים נידון לתחושת כישלון מתמדת.
תעשיית האופנה המנוכרת איננה באמת יצירתית וחדשנית כמו שהיא מנסה לגרום לכם לחשוב – זו תעשייה שמרנית של אומרי-הן שמדכאת גם את הנשים שעובדות בה וגם את אלה שניזונות מתכתיביה. זו תעשייה אלימה ופוגענית שמתעקשת להימנע מיצירתיות ומגבילה את עצמה מאוד במבני הגוף שהיא מתייחסת אליהם. שלא לדבר על המשאבים העצומים שנכנסים בעד הדלתות כדי לייצר פרטי לבוש שיזרקו ללא שימוש אחרי עונה אחת, העובדים והעובדות המנוצלים שמדי פעם אנחנו שומעים על מחאתם (לרוב על המחאה בשמם) ועל הזיהום המיותר. לא, זו איננה יצירתיות ואל תקנו את האשלייה הזו.

בנוסף לכך, אני, בהתמודדותי במשך רוב חיי עם סוגיית המשקל (כן, אני צריכה לכתוב גם על זה משהו – בקרוב), סבלתי סבל רב מהמעמד המייסר של הניסיון לקנות בגדים. רוב הפעמים הוא היה כרוך בגילוי החוזר-ונשנה שהמעצבים חושבים רק על מבנה גוף מסוים, החנויות מחזיקות טווח גדלים מסוים והמוכרות מזלזלות במי שלא נראית כמו הבובה בחלון.

וכך זה אצלי מגיל כה-צעיר-עד-שכואב-להיזכר.
זה לא מפתיע, אם כך, שאני נוטה לזלזל בעוסקים ב'אופנה'. מבחינתי העיסוק באופנה הוא שטחי, בר-חלוף, הוא זלזול באינטליגנציה והוא נועד כדי להשפיל ולשלוט. כך הניסיון המצטבר שלי מוכיח באופן אמפירי – אופנה נועדה כדי ליצור קורבנות. קורבנות אופנה, קורבנות תעשייה, קורבנות דימוי גוף, קורבנות בכל מקום. כל זאת, באמצעות קונפקציה שאמורה באופן מזויף להתאים לכולן אבל בעצם מדגישה את הצדדים החיובים של מודלים מסוימים וצרים מידי של נשיות.

לכן העמדה שלי באופן עקרוני היא – שימוש חוזר. כלומר – יד שנייה.
זה הפיתרון האקולוגי, זה הפיתרון שמזלזל בקביעת "נותני הטון" לגבי אילו פריטים מתאימים לשנה הנוכחית ואיך הם אמורים להשתלב ביחד.
אני מאוד תומכת ביצירת שוקי קח-תן, מסיבות החלפות, העברת בגדים הלאה ובאופן כללי – שבדים ישארו כמה שיותר זמן ב'חיים'. אבל בשבילי זה עדיין לא היה פשוט – הבעייה הייתה, שוב, המימדים. אני לא יודעת אם אי פעם שמתן לב לכך, אבל בשוק ההחלפות ובחנויות יד שנייה יש בעיקר מידות קטנות-באופן-יחסי. ויש, כמובן, רק מידה אחת מכל פריט. מבחר הבגדים העומד לרשותי נותר מוגבל לשקיות שעברו בין כמה חברות בעלות מימדים המוגדרים XL.

אבל כמו בכל תחום, מסתבר שגם בתחום הזה – כשניגשים אל המקומי ואל העסקים הקטנים אפשר למצוא התסכלות אחרת.
כך מצאתי את אנה. אנה קוראת לעצמה סטייליסטית, אבל בשבילי סטייליסטים זה תחום של אנשים יהירים שתופסים מעצמם מכתיבי אופנה, שתפקידם הוא לומר לאחרים איך הם צריכים להיראות, וזה אומר שהם בצד של "הרעים", המרחיקים אותי מהקשבה לעצמי. אבל כל מה שידעתי על אנה לפני שהכרתי אותה גרם לי לפקפק באקסיומות שלי – היא חיה את חייה הרחק מתכתיבי האופנה ובחירותיה נראות מדויקות לאיזה צו פנימי שלא נופל בתלם של אף ציווי אופנתי או אידיאולוגי שמוכר לי. אני מתכוונת שהיא כל-כך עושה את הדברים בדרך שלה עד שאפילו לא יכולתי לומר עליה שהיא משחקת את התפקיד ה-הו-כה-אופנתי של "מקשיבה לעצמי". הדבר האחרון שנותר לומר הוא שאני לא יכולה להרשות את זה לעצמי. וזה נכון, אבל אז הגיעה השקת הספר של אורי והחלטתי שאני מרשה לעצמי לחרוג תקציבית והלכתי לאנה.

ואז גיליתי את הגבול של הציניות שלי. על אנה כבר לא יכולתי לומר שהיא שם כדי ליצור קורבנות באמצעות הקונפקציה כי אין אצלה קונפקציה. זו לא רק העובדה שהיא מחזיקה שלל מידות, היא גם יוצאת מגידרה כדי למצוא את המעצבות המקומיות, היצירתיות, שחושבות על מבנים ומודלים שונים של נשים, נשיות ומגדר. אצל אנה מצאתי את עצמי לפתע נהנית למדוד את הבגדים שהיא הציעה. לפתע, כמה שטחי ורדוד מצידי, גיליתי שבגדים אכן יכולים לנסוך בי תחושת ביטחון במקום שידכאו אותי עד עפר. אם עד המפגש עם האישה החמה והמקבלת הזו בגדים היו הדרך של יצרניהם לומר לי -' לא. את לא טובה מספיק בשבילנו' – הרי שהמפגש הזה עורר בי תחושה אחרת – יש לי יתרונות ואפשר ליהנות מהם!
 

 

מקורבן אופנת הקונפקציה להעצמה אישית

אנה סיפרה לי שחנויות הקונפקציה הרגילות מעצבות בגדים כדי שיראו יפה על הקולב.
מה??? אני לא האמנתי לה.
כן. ממש ככה. בגדים שיראו יפה על הקולב כדי שתרצי למדוד אותם. לא משנה איך הם נראים על הגוף… אבל אם את דומה במימדיך לקולב אז סביר שהם יראו עליך בסדר. מסתבר שלקוחות נוטות לקנות את הבגדים כי הם נראים טוב על הקולב, ובעלי הרשתות יודעים את זה ופועלים לפי המידע הזה.
אצל אנה הבגדים לא נראים טוב על הקולב, אפשר לומר בבטחון מלא שמנקודת המבט של הקולבים – קשה להבין את גדולתה של אנה. למעשה, כשניסיתי ללכת לחנויות של המעצבות שהיא עובדת איתן לא הבנתי איך אני יוצאת מאנה עם כל-כך הרבה אפשרויות – אצל המעצבת לא ראיתי שום דבר שהרשים אותי. כי הסתכלתי על קולבים. כי אני צריכה את העיניים של אנה כדי לעשות את החיבורים שיגרמו לי לראות וליהנות פתאום מהאסטתיקה. כי אני לא קולב אבל גם מעולם לא סיגלתי לעצמי את הכישרון לראות בגד ולדעת איך הוא יראה עלי.  אתן מבינות… כל חיי זה נראה לי כישרון טיפשי של נשים רדודות שלא יודעות לצטט את סארטר (וכך הן הפכו את חיי לגיהנום, כי בסופו של יום – הזולת הוא הרוב…  😛 ).
מהמסע שלי עם אנה לאורך ולרוחב מימדי הגוף למדתי שבתוך תעשיית האופנה המנוכרת, בעלת התפישות השמרניות והצרות, אפשר למצוא נשים יצירתיות שמסרבות להיכנע ל… בכן… תכתיבים אופנתיים. הן יוצרות באופן יצירתי באמת. אחר-כך, כשיצא לי לרדת במשקל עם הבגדים האלה בארון, גיליתי שהם אכן מותאמים למבנה גוף מסוים – יש בגדים שלא נראים יפה על גוף בעל משקל נמוך יותר, ממש עיצבו אותם עם מחשבה על הבלטת היתרונות המסוימים שהיו לי. גילוי!
 

למה לכתוב כל-כך הרבה על אנה? מה זה כאן, פירסומת?

ובכן, כן ולא – זאת פירסומת לעסקים קטנים ומקומיים. זאת פירסומת לרעיון שעסקים קטנים ומקומיים הם אלה שמאפשרים לנו לראות באמת אחת את השנייה. מול רשתות ותאגידים זה פשוט לא עובד, למרות שבהגדרתם המשפטית תאגידים עשויים להיחשב כבני-אדם, האמת היא שהם מתנהגים יותר כמו אנשים בעלי הפרעת אישיות נרקסיסטית פסיכוטית. הם לא רואים אותנו ממטר. זו גם מילה למי שמתקשה, כמוני, למצוא את עצמה באלטרנטיבות הנכונות יותר אקולוגית, בערימות היד-שניה-החלפות, ועיצה – אחרי שביקרתי את אנה בסה"כ פעם אחת בשנה, למדתי טוב יותר מה לחפש בערימות הללו. אולי אם תלכו ותמצאו את גם אתם האנה שלכם אז תפסיקו להיות קורבנות, תוכלו ליישר את הגו ולהבליט בהנאה את יתרונותיכן. כי יש בזה בכל-זאת משהו חגיגי, למרות הרדידות…

אבל זו גם הודאה בטעות.
אני מודה שלהתעסקות מסוימת, בצורה מסוימת, באלמנטים חיצוניים עשויה להיות השפעה טובה ומרוממת גם על הנפש.
נכון, זו הודאה די מסויגת, אבל בכל-זאת – טעיתי, גם במקצועות האופנה אפשר להשתמש כדי להעצים ולרומם את הדימוי העצמי של האישה שמולך.
אבל אני לא חושבת שמתאים לקרוא לזה סטיילינג. צריך שם אחר.

 


 

ע-ו-ד בנושא

9 תגובות על “הודאה בטעות, פירגון ועוד הרהורים על אופנה וסטיילינג מקומי”

  1. עטרה הגיב:

    כשהיית אצלנו, ממש לא נראית לי כבעלת בעייה של עודף משקל  🙂

    • אני חושבת שזה היה שלב שבו לא התייחסתי לכך כאל בעיה.
      יש לי עליות ומורדות מבחינת היכולת שלי להרגיש בטוב עם עצמי, וזה מה שנוטה להקרין החוצה.

  2. יונה הגיב:

    נישאתי בגיל 17 בעודי בתנועת נוער ומאז עברו מעל 55 שנים. בכל הגילאים שהייתי, תמיד, אבל תמיד, בעלי היה צריך לדרבן אותי לקנות בגדים חדשים ולפעמים אף זרק לי אותם כדי שאתחדש. אף פעם לא הזיז לי מה חושבים על בגדיי – או גם עלי לצורך העניין – (אני לובשת חצאיות וחולצות רגילות ביותר ) לא בולטת לכאן או לכאן. אני זורקת בגד רק כשהוא נגמר – פשוטו כמשמעו. יש לי בגדים מעל 30 שנה ורק בארועים חשובים כמו לחתן ילד, כמובן קונה בגד מהודר. אני משתדלת ללבוש נקי ומסודר והגיל של בגדי עולה יחד עם הגיל שלי.
    2 הילדים הראשונים שלי התחתנו בטווח של 3 שנים ובקשתי רשות ללבוש אותו בגד. השלישית צעירה בהרבה ועברו הרבה שנים ביניהם וכמובן חידשתי. גם גופי השתנה (מ רזה מאד ל די מלאה). היום כל החצאיות שלי עם גומי, חח.
    מעולם לא הבנתי אנשים שקונים מה שהשכן קונה (היו לי פעם שכנים כאלה) ולכן גם אופנה ומותגים לא עושים לי את זה. אני יודעת שחוץ מהיתרונות הרבים: חסכון, צניעות, נקיון הסביבה וכו' יש גם חסרון – אני לא מעודדת את הייצור. אבל לזה דואגים אחרים שאצלם כל דבר הוא חד פעמי.

  3. סמדר הגיב:

    טלי יקרה!

    חטא היוהרה פוגש את כולנו פעם בפעם בחיים,
    היופי הוא בלימוד שמכניס אותנו לפרופורציות ביחס
    לסביבה שלנו, ולהבין שגם למי שכל עניינה הוא דימוי הגוף
    שלה ורצון להיראות כמו הקולב ברשת אופנתית,
    ואפילו אם היא נפלה קרבן לתעשייה הקשה הזו –
    יש מקום. מי אנו שנשפוט? האם אנחנו יודעים איזה חוויות ילדות
    הביאו אותה למקום הזה? אולי זה מה שנותן לה אפשרות לנשום בכלל?
    יש כל כך הרבה על הספקטרום בין אותה קולב
    ואפילו לבין אלו שמקצינות יותר ממך, ומי קובע
    שהמקום בדרך בו את נמצאת נכון יותר מכל נקודה
    אחרת של מישהי אחרת?
    תודה לך על גילוי הלב והשיתוף – סמדר

  4. אנה הגיב:

    טלי יקרה, תודה על השיתוף!
    התרגשתי מאוד לקרוא את דברייך!

  5. גם אני כמו יונה, כנראה שזה עניין של כאלה שגדלו בתנועות נוער 🙂
    אני קונה לעצמי בגדים רק כשיש לי צורך – משהו כבר נקרע או שאין לו יותר צבע או צורה.
    אין לי בכלל שום בעיה לקבל מחברות בגדים שלהן או למסור בגדים שלי.
    אין גם שום בעיה לקנות קונפקציה אם יש צורך, תמיד יכולה למצוא בגדים שיפים בעיני ובמחיר סביר.
    מה שנראה לי ממש בזבוז זה הבגדים המהודרים שנשארים בארון אחרי חתונה או בר מצווה או כל אירוע אחר ואין להם שימוש.
    לאחרונה עלה לי רעיון, להקים קבוצה בפייסבוק בדיוק לצורך הזה. אני מזמינה כל מי שיש לו בארון בגדים מהודרים שלבש פעם אחת ואין לו יותר צורך ושימוש בהם, לשים את התמונות של הבגד בקבוצה וכך יוכלו מי שכן יש להם צורך להשכיר את הבגדים ולהחזיר אותם נקיים ושלמים לבעל הבגד.
    השכירות תהיה במחיר סמלי ביותר. אפשר החל מ-18 ש"ח עד 180 ש"ח.
    למה בעצם להשכיר את השמלה ולא למכור אותה ביד שנייה? כי כך השמלה עוברת מיד ליד שוב ושוב ושוב ולא תשכב באף ארון ולא תיזרק לפח כל עוד היא שמישה.
    סיבה נוספת, לא להקים עסק, לא לשכור מקום, לא ליצור מקום לאחסון. כל אחד ישמור את הבגד אצלו והכל יהיה וירטואלי. מה שימצא חן בעיני מישהו, יוכלו ליצור קשר האחד עם השני, לקחת ולהחזיר.
    במידה ואראה שזה אפקטיבי, נוכל להרחיב את המעגל גם לבגדים אחרים שנראים טוב ואפשר להעביר.
    הנה הלינק לקבוצה – לכלה באהבה
    https://www.facebook.com/groups/554209651278299/
    מי שרוצה מוזמן להצטרף 🙂
    שבת שלום ומבורך שוראנגיז

  6. הלה הגיב:

    לא מבינה מה העלייהום על אלה שכן קונות בגדים ולא רוצות יד שנייה. לא חייבים ממש לבזבז אפשר מדי פעם לקנות חדש. מה רע בזה? אנחנו לא בתקופת הצנע, מותר להנות מדי פעם ולהיראות אסטטית.

  7. […] יש לי כל מיני דברים להגיד על זה ולא הכל טוב. אבל בהמשך לשיעור שלמדתי מאנה לוקצקי על האפשרות להעצים נשים בעזרת אופנה, גם לעולם הזה יש צד […]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *