האם אנחנו יכולים לגדל את רוב החיטה שלנו?

האם אנחנו יכולים לגדל את רוב החיטה שלנו? תרגיל בחשבון מורכב.
אחת הטענות העיקריות שאני נתקל בה כשאני מדבר על חיטה וגידול מקומי של חיטה, היא הטענה שאין לנו ממש יכולת לגדל את צריכת החיטה שלנו, אז למה להתאמץ? בואו נייבא את כולה.
אבל עכשיו מחירי החיטה בעולם עולים ויש בעייה בהפצה שלה (אין ממש מחסור פיזי בזרעי חיטה), המחירים עולים בגלל מסחר בנגזרות שזה הקזינו של הבורסה (נסביר בפוסט נפרד), והודו כבר הודיעה שהיא אוסרת על יצוא חיטה כדי לא לסחרר את השוק המקומי שלה ואיווט נוסע לאזרביז'אן כדי לנסות לסגור חוזים על יבוא חיטה. העסק קצת לוחץ ומי יודע אם תמיד יהיה לנו מאיפה לייבא חיטה ואנחנו לא רוצים להגיע למצב שאליו הגיעו האחים של יוסף שהיו צריכים לרדת למצרים כדי להתחנן לאוכל.

אז אם לא בשביל הסביבה והכלכלה המקומית (שאלו הסיבות הראשוניות לחקלאות מקומית), האם אנחנו יכולים לגדל את החיטה שלנו בשביל מצב כזה בו אולי לא ירצו למכור לנו יותר חיטה? התשובה הבסיסית היא כן, אבל זה מהלך מורכב שבשבילו אנחנו צריכים להיות יותר חכמים ולחשוב לטווח הארוך לשנים קדימה.
*כל המספרים הם ממוצעים ומקורבים.

בישראל יש 4 מיליון דונם חקלאות, מתוכם: 1.8 מיליון גידולי שדה ומתוכם 1.1 מיליון חיטה.
מתוך החיטה 600 אלף דונם הולכים למספוא לבהמות ו 500 אלף דונם לגרעינים (למאכל).

כרגע בישראל בממוצע כל דונם מוציא בין 200 ל-300 קג לדונם בהתאמה למצב הבצורת (כי חיטה לא משקים).
משמע, החקלאות המוקמית מייצרת 100-150 אלף טון גרעינים בשנה שזה בין 10 ל 15 אחוז מהתצרוכת המקומית של חיטה.

משמע, אנחנו צורכים מיליון טון ומגדלים 150 אלף טון בערך. זה הפער שצריך לסגור 850 אלף טון.

אם נשקה את שדות החיטה (אנחנו לא משקים כי המדינה לא מסבסדת את המים ולכן לא משתלם), נוכל להגדיל את התנובה הממוצעת ל 500 קג לדונם. שזה יגדיל את היכולת יצור שלנו ל – 250 אלף טון.
השלב הבא, הוא לצמצם את צריכת המזון מן החי בחצי (יעשה טוב לבריאות שלנו ולסביבה) ויפנה לנו עוד 300000 דונם שעליהם נגדל חיטה למאכל.
כבר הגענו ל— 400 אלף טון (וזה עוד לפני שדיברנו על הרחבת שטחי החקלאות)

אנחנו לא באמת צריכים להגיע למליון טון חיטה, כי לפי נתונים בסיסיים לפחות 10 אחוז מהתצרוכת אנחנו מבזבזים (מלא לחם, בורקסים ופסטה מגיעים לפח)
אז אנחנו צריכים להגיע רק ל 900 אלף טון
עכשיו, רוב האנשים אוכלים לחם לבן, מזיק, אם יש מחסור זה די טיפשי לאכול אוכל מזיק.
שימו לב ש 25 אחוז מגרעין החיטה אובד במעבר מגרעין החיטה המלא לקמח הלבן.
אם נעבור לאכול קמח מלא, אז אנחנו צריכים פחות חיטה. רק…. 675 אלף טון.
ועוד משהו, כשאדם אוכל קמח מלא הוא שבע יותר מהר ואוכל בערך חצי ממה שהיה אוכל אם היה אוכל קמח לבן.
אז בעצם אנחנו צריכים רק 337.5 אלף טון חיטה
וכבר הגענו ל…. 400 אלף
אוי, נשארנו בעודף
התחלנו עם חוסר של 850 אלף טון

וזאת חברים נקראת ריבונות תזונתית.

תוספת מאוחרת:
אני יודע שזה תרגיל, ואופיים של תרגילים הוא לדמות מצבים היפוטטיים. ובלתי אפשרי לקחת בחשבון בתרגיל כזה כל תרחיש אפשרי.

אז כמה הערות לחשבון:
לדעתי אנחנו מבזבזים הרבה יותר מעשרה אחוז מהחיטה, ההערכה של עשרה אחוז היא הערכה ממעיטה.
שאלו אותי, איך תגרום לאנשים לאכול מלא? אז ברור שאני לא אכריח. אבל כן באמצעות רגולציה, אגרום ללחם הלבן, המזיק להיות יקר יותר. המיסים שיוטלו על לחם לבן (וסוכר מעובד) ישמשו לממן את הנטל הסביבתי והבריאותי שהוא יוצר ויושקעו גם בחינוך, כי החינוך והתרבות שלנו הן מכתיבות בסופו של דבר את תזונתנו.
לגבי המים. יש לנו המון מים, לא אכנס פה לשאלת ההפקה שלהם והכדאיות מול הסביבה אבל כן אומר שיש באפשרות המדינה לסבסד את המים לחקלאות וכך להפוך אותה לכדאית יותר.
יש לאנשים שהתפוקה של חקלאות אורגנית נמוכה יותר משל חקלאות אינטנסיבית אך לא כך הדבר. במיוחד בחיטה מברור שערכתי התפוקה אף גבוהה יותר.
ועוד משהו, כל הדיו הזה הוא לפני שהתחלנו להתעסק בתכנון חקלאי וחלוקת שטחי חקלאות. האם אנחנו יכולים לתכנן את החקלאות שלנו בצורה יעילה יותר והאם אנחנו יכולים להקצות עוד שטחים לחקלאות? כנראה שכן. אבל התכנון החקלאי בישראל לא מתפקד כבר שנים, אין עבודה לטווח ארוך ותכנון שמתחשב בסביבה ובקהילה.
ועוד, חיטה היא לא חזות הכל, אולי נגדל…. יש מלא אפשרויות מעולות.

אנחנו צריכים חקלאות כזו שאנחנו תומכים בה ובאנשים המקיימים אותה חקלאות מקיימת ומתקיימת.

לדו"ח מעניין של הipes 

לצפיה בפרק הראשון של "הפוליטיקה של האוכל" (הוט8) שעוסק בקמח ולחם לחצו כאן

האזרח גוואטה, עונה 3, פרק 4 – המאפיה

למה כדאי לצרוך קמח מלא, מקומי – לחצו כאן למעבר למאמר

לא על החיטה לבדה – למעבר לקריאה לחצו כאן