עדכונים מהבלוג

הכניסו את כתובת המייל לקבלת עידכונים מהבלוג:
מרץ 31, 2015
(כתבו: אורי וטלי מאיר-צ'יזיק)

החקלאות הישראלית עומדת היום בפני שוקת שבורה – מחירי התשומות עולים, מחירי התוצרת יורדים ופערי השיווק גורמים לכך שהצרכנים הישראלים רואים בחקלאים אשמים ביוקר המחייה הגבוה. החקלאים מוצאים את עצמם בפני הצורך להגדיל יותר ויותר את השטחים בעבור תמורה הולכת וקטנה.

 

צריך לזכור שזכות הקיום של החקלאות נובעת משלושה עקרונות יסודיים:

  • שמירה על הקרקע
  • שמירה על מקורות המזון
  • יצירת מקומות עבודה

כחקלאים, אנחנו גאים להיות שומרי הקרקע והמגינים של מקורות המזון, אנחנו מדברים על המקום שלנו כיצרני מקומות עבודה ומצטערים כשלא נמצאים עובדים מקומיים חרוצים מספיק למלא אותם. אנחנו יודעים שלחקלאות שלא שומרת על שלושת העקרונות הללו אין זכות קיום.

הגאווה באה עם אחריות – אנחנו לא יכולים לשמור על הקרקע ולהרוס אותה, אנחנו לא יכולים להיות מגיני מקורות-המזון ולדלדל אותם למספר מצומצם של מינים ואנחנו צריכים לחשוב על העסקה הוגנת וגיוס צעירים למאמץ החלוצי שלנו.

האם החקלאות שאנחנו עושים היום מצדיקה את הקיום שלה? מצדיקה את הקדשת עתודות הקרקע עבורה?
אנחנו עושים חקלאות חד-גידולית שצריכה שטחים הולכים וגדלים בשביל להוציא אפילו את הרווחים הנמוכים ביותר. אנחנו לא מרוויחים, אנחנו הורסים את האדמה ואנחנו מקטינים את מגוון המזון שגדל אצלנו, כך שהשוק המקומי הולך ונשען יותר ויותר על יבוא.

איך נעשה חקלאות נבונה יותר, שהתרומה שלה לסביבה תהיה בולטת יותר?
איך כל זה יעזור לנו להתפרנס מהחקלאות?
אם תהיה פרנסה הוגנת בחקלאות, אז צעירים שרוצים יוכלו אפילו לשקול אותה כקריירה לחיים!

 

 

אנחנו פוגשים הרבה חקלאים בדרכים שלנו בארץ, כאלה שכבר לא נהנים או מסופקים מעבודתם, הרבה כאלו שנאבקים כדי להתפרנס מעבודתם והם ממש על סף יאוש, כאלו שהיו חקלאים קטנים אבל כדי לשרוד גדלו להיות אימפריות גדולות. כחברי קיבוץ, אנחנו גם חיים את המציאות הזו – החלום על גידול מזון ושטחים ירוקים, לצד שברו והקושי להתפרנס בכבוד.

הלובי החקלאי הוא כבר מזמן לא בעל המאה, אבל יש לזה יתרונות – כשדרך המלך לא עובדת אנחנו פנויים לבחון חלופות יציבות יותר, לבנות את עצמנו נכון יותר.

 

 

מה צריכה החקלאות המקומית לעשות כדי לשרוד?

  • לעבוד ביחד – החקלאים חייבים להתאגד, זו הדרך היחידה לתמוך האחד בשני. צריכים לקום קואופרטיבים שיתעסקו בשיווק התוצרת החקלאית ותמיכה מקצועית ופיננסית בחקלאים. אנחנו יודעים איך עושים את זה – יש לנו את הכלים…. הרי במדינת ישראל יש מערכת כזו, אך היא כבר מזמן איבדה את כיוונה.
    תנובה היא דוגמא מובהקת לאגודה שיתופית שתמכה בחקלאים, כל עוד הייתה בבעלותם ודאגה לאינטרסים שלהם. כיום היא כבר לא בבעלות מקומית, ואפילו לא של גורם במדינה אלא בידיים פרטיות וכל מה שמעניין את בעליה היא השורה התחתונה והרווחים שהיא תייצר וגישה זו בהכרח פוגעת באיכות המוצרים ובחקלאים המקומיים.
    אגודות חקלאיות חייבות להיות מקומיות וקשיחות – כאלו שיהיו בבעלות החקלאים, ישרתו את מטרות החקלאות ולא יוכלו להימכר או לעבור לידיים פרטיות.
  • להקים סופרמרקטים ומרכולים מקומיים בשיתוף הקהילה המקומית, שיעסקו בשווק מקומי והוגן של התוצרת החקלאית (אפשר אפילו ליצור מודל של הנחות או קופונים או שוברים לתושבי המקום). עוד שיקול שאנחנו רק נניח כאן – בעשור האחרון הוכח בעולם כי אזורים שנקלעו למשבר כשהיו בהם מנגנונים כאלה לשיווק מקומי, הצליחו לשרוד באופן המיטבי ביותר.
  • להיות בעלי מלאכה – מאוד מושך אותנו להתרחב ולהשיג יותר, אבל הרדיפה אחרי השורה התחתונה לעולם לא נגמרת. החקלאות היא לא הון, אנחנו צריכים להפסיק להתייחס אליה כאל מפעל, לחזור להתעסק במלאכה ולתת לשורה התחתונה לרדוף אחריכם.
    החקלאות האינטנסיבית גדולת-הממדים צריכה כל הזמן לגדול כדי לייצר מעט רווח, זה לא עובד. החלופה היא חקלאות מגוונת יותר, מתאימה יותר לעונה ולאקלים, עם הפנים לקהל המאוד-מאוד מקומי שלכם.
  • מועצות אזוריות צריכות לקחת אחריות על טיפוח החקלאות באיזור שלהן ולהשתמש בכל המשאבים כדי לתמוך בחקלאים המקומיים – לקנות מהם עבור מערכת החינוך, עבור כל פעילויות המועצה. מתפקידן של הרשויות המקומית והאזוריות לתמוך בכלכלה מקומית גם על ידי יוזמות ציבוריות וגם על-ידי רכישת השירותים מבעלי מקצוע מקומיים.
  • להקים גוף ידע משותף העוסק בפיתוח תחום הגידול מסורתי והיתרון בשיווק על בסיס מקומי ומשותף.

 

אנחנו לא רק מדברים. אנחנו עושים.

אנחנו מלווים חקלאים ועסקים קטנים בתהליך של מיפוי הכוחות האזוריים והדרכים לשיתופי פעולה.

פנו אלינו ושאלו אותנו איך נוכל לעזור לכם.
בואו נחשב מסלול מחדש.


 


נשארתם עם שאלות על מצב הרעב בעולם?

לפני שאתם שולפים את הסכינים – לא, חקלאות תעשייתית היא לא מה שיציל את העולם מרעב. הרעב בעולם אינו נגרם ממחסור במזון אל מבעייה קשה בחלוקתו. כבר היום יש פי שלוש-ארבע מכמות הקלוריות הנחוצה כדי להאכיל את העולם כולו. חקלאות במודל שאנחנו מציעים בהחלט יכולה לספק את צרכיו התזונתיים של העולם ותוך כדי כך גם לשמור עליו.

ויש כמה דרכים מאוד מאוד פשוטות, להגדיל מאוד את מלאי האוכל בעולם:

  1. להפחית את כמות המזון מן החי הנאכלת ולפנות כך שטחי גידול לצמחי מאכל.
  2. לאכול מזונות מלאים ומזינים (ולא קמח לבן וסוכר). כשאנחנו אוכלים אוכל מזין הוא מזין אותנו ואז אנחנו אוכלים פחות.
  3. לא לזרוק כל כך הרבה אוכל בדרך, אצלנו ההערכות אומרות שיותר ממחצית מהאוכל הולך לאיבוד בין השדה לשרותים.

גם כך כשאתם קונים משהו זול בסופר שהגיע מרחוק סביר להניח שגם פגעו בסביבה במהלך גידולו, גם השתמשו בעיבודו בחומרים מזיקים וגם פגעו באנשים המקום.
אחרת, זה לא היה זול כל-כך.

ומכל מקום – המטרה שלנו היא לשמור על מקורות המזון ועל זכות הקיום של החקלאות שלנו כאן.
אז בואו נדבר על זה.

2 תגובות על “מה החקלאים הישראלים צריכים לעשות כדי לשרוד?”

  1. פנינה הגיב:

    אוכל מקומי, שמגדלים אותו בקרבת הצרכנים, והחקלאים אינם נדרשים להשקיע בדרישות מטורפות של אריזות וחיי מדף המתאימים לשיווק במרחקים, יוזיל ללא ספק את המזון. מבחינה פוליטית זה יאפשר יותר עצמאות כלכלית ופחות שליטה ממשלתית ותאגידית. נראה פתרון נפלא להרבה בעיות.

  2. יעל הגיב:

    טלי ואורי החביבים שלום.
    יצא ככה שקראתי את הפוסט שלכם בדיוק עכשיו כשאני קוראת את הספר "ענבי זעם" ונמלאתי תסכול מדוכדך.
    אני לא מבינה בזה הרבה, אבל אני מכירה מקרוב לא מעט חקלאים, אז אני אנסה משהו:

    אתם מבססים את דבריכם על שלושה עקרונות יסודיים. אני מאמינה בעקרונות האלו, אבל נדמה לי שהחקלאים המתוסכלים, המיואשים והכועסים לא מרגישים שעליהם להיות מונעים כרגע על ידיהם.
    למרות שמתחייב שיהיו עקרונות מסוג זה כדי לאפשר המשכיות מקיימת ובריאה, הכעס, המרמור והחשש הקיומי לדעתי הם אלו שמכוונים כרגע את הדרך.

    כתבתם שכדי לשרוד גדלו. זה נכון כבר הרבה מאוד זמן. אתם מציעים לחקלאים להישאר בעלי מלאכה, לא להתרחב, לגוון, לא להתייחס לחקלאות כמפעל. נדמה לי שכרגע, כתפיסה שמזמינה פעולה מידית זה עומד בסתירה לחובת ההישרדות.

    אתם קוראים להם להתאגד. אני חושבת שזה שורש העניין. עד כמה שידוע לי החקלאים מאוגדים, אופי ההתאגדות חייב להשתנות. ההתאגדויות לדעתי הן אלה שחייבות לקחת אחריות, אליהן לדעתי יש לכוון את המאמץ, הן אלה שצריכות לקחת אחריות על ההתנהלות ועל עדכון גופי הידע הקיימים.

    ב"ענבי זעם" יש הרבה מאוד תיאורים שמתייחסים לדברים שכתבתם בכל מיני אופנים. הספר נכתב ב-1939. אני חושבת שאולי כמו במערכות חברתיות – כלכליות אחרות יש כוחות גדולים מידי שמתנהלים ע"פ כרוניקה מייאשת, רומסת וכמעט ידועה מראש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *