גינה לי חביבה

כתבה: טלי מאיר-צ'יזיק

אין מים. כלומר – אההממ… יש. אבל בעצם אין. האופן שבו המים זורמים מהברזים שלנו כאילו היו… ובכן.. כאילו היו מים – מטעה. למעשה, המים האלה מגיעים משום מקום. או יותר נכון – ממקורות. אבל ממקורות שמתכלים במהירות רבה. כך שאולי עכשו יש מים, אבל האמת היא שאין. וכולם יודעים את זה.

אז כשאין מים אי אפשר להשתמש במים. וכשהמים הולכים ומתמעטים במקורותיהם הנקיים-יחסית – עדיף להשתמש בהם במשורה.

אנחנו שמים קערה בכיור ושומרים את המים משם, מתקלחים לתוך גיגית ושומרים גם את המים האלה, צינור מכונת הכביסה לא נכנס לביוב – גם את מי הכביסה אנחנו שומרים. כל המים שאנחנו מצליחים לשמור בבית – עוברים להדחת האסלות (כן, עם דלי, כמו שעושים כשיש הפסקת מים… אבל קבועה). כל השאר – מופנים לגינה.

יש לי מעין חשבון כזה – השימוש החשוב ביותר במים הוא שתיה, השימוש השני הכי חשוב במים הוא אוכל (השלישי, אגב, זה הגיינה, אם שואלים אותי). אז מים לבישול ומים לבלנדר ומים לגינה, זה הכי חשוב.

אחח… הגינה. איזה כיף זה גינה. לא ייאומן ממש. דברים ממש מלבלבים וצומחים שם. איזה פלא!

אם יש גידולים ששווה להפנות אליהם מים במדבר – אלה גידולים שמניבים אוכל. כך אנחנו מקבלים לפחות חלק מהמים בחזרה. אז אנחנו לא משקים את הדשא המצהיב, לא פרחים באדניות נוי, אפילו לא יהודי נודד שמקשט כאן כל גינה שנייה… רק אוכל.

הגענו לנוה איתן באמצע אפריל, מעט באיחור בשביל זרעי-הקיץ. אבל חיכו לנו כאן שיחי עגבניה צעירים ששיוועו למים ובצל ירוק. המון בצל ירוק. וצנוניות. המעבר בין הדיירים כאן היה קשה לצנוניות והן לא צלחו יפה את ההמתנה למים, אז החלטנו להשאיר אותן באדמה ולהשקות. לאט לאט הן פרחו ולבסוף העניקו לנו פירות וזרעים רבים, לשנה הבאה, כמובן.

זרענו דלעת, אבטיח, במיה, מלון ותירס. שתלנו קישואים. פרסנו טפטפות לתוספת מים כשנחוץ וחיכינו. לאט לאט החלו לבצבץ נבטים ולאחריהם עלווה מלבלבת וגדלה. הדלעת תפסה את כל החבלים שמתחנו עבורה, טיפסה היטב סביב כל המכשולים והשליטה צל על הגינה. העגבניות הודו לנו על שהשבנו את הרטיבות והעמדנו לידן מקלות לטיפוס, בשלל פירות אדומים וטעימים. הלוביה ביצעה איגוף קטן, השתמשה בדלעת לסעד, טיפסה מעליה ופרשה עלים בעין השמש העזה. הבמיה השתמשה בצילם של עלי המלפפון וכשביקשנו למתוח ולסייע למלפפונים לטפס מצאנו לפתע צמחי במיה מרוצים ומדושנים תחתיהם. אחרי שהתחלנו להשקות גילינו שקיבלנו מן הדייר הקודם גם פלפלים, שהפתיעו אותנו בכניסה מרשימה.

עם זאת, חלק מהצמחים לא נהנו מהאיחור האופנתי בזריעה. הוציאו כמה עלים מעל לאדמה והחליטו כי רב להם בשמש העזה. לחלקם לא עזרה אפילו רשת הצל שמתחנו והקומפוסט הריחני שפיזרנו, הם פשוט וויתרו על העונג לגדול בחברתנו.

לא רק צמחי תרבות נבטו בגינה. המים עודדו גם צמיחה של ירבוזים ושל צמחים נוספים המכונים "עשבים שוטים". אני יודעת שאצל אורי הרבה מהם נחשבים מזון לכל דבר ועניין אבל חלקם בכל זאת קשים לי לעיכול. מבחינה מנטלית, ברור, רק מבחינה מנטלית. אז את הירבוזים עישבתי, גם את העשב עישבתי. את צמחי התרבות שאינם אכילים (צמחי נוי) העברנו אחר-כבוד עם כף שתילה לגינה של השכנים. את רגלת הגינה (ריג'לה) הטעימה השארנו, שיהיה לסלט! גם את התלתנים השארתי. לא רק בזכות העובדה שהם מטייבים את הקרקע, גם בגלל שמאוד קשה להיפטר מהם.

ידענו אכזבות, חזינו בנפלאות עולם הצומח ועכשו אנחנו זוכים לקצור את הפירות – עגבניות שמנמנמות ואדמדמות, ריחן ריחני ושמח, עלי נענע ומנטה במגוון ניחוחות, ריג'לה עסיסית וטעימה ועוד הזרוע נטויה… או הגבעול המטפס.

הנה הצעה לסלט, באדיבות עיסוק-המרפא החביב עלינו:

4 עגבניות תמר בשלות

חופן עלי נענע

2 חופנים עלי ריחן

צרור גבעולי ועלי ריג'לה (רגלת הגינה)

חותכים את העגבניות

קוצצים את כל השאר דק

מערבבים בקערה

מוסיפים:

קורט מלח

מיץ מחצי לימון

מערבבים שוב היטב ואז מוסיפים שמן זית טעים.