עדכונים מהבלוג

הכניסו את כתובת המייל לקבלת עידכונים מהבלוג:
ספטמבר 29, 2018
(כתבה: טלי מאיר-צ'יזיק)

ביום שישי שעבר ישבתי עם שניים – מכרה ומכר. השיחה נפתחה בכך שהוא הסביר לשתינו איך אולי יש גברים שאוהבים לגדל את הילדים שלהם, אבל לרובם הוא לא מאמין. רוב הגברים מרוצים מהסידור של לראות את הילדים שעה ביום, הם לא באמת רוצים להיות איתם ולגדל אותם.
אמרתי לו – אני מבינה, אולי יש נשים שאוהבות לגדל ילדים, אבל גם הן ברובן היו שמחות לחלוק את הנטל עם עוד מישהו. אילו הייתי אבא היו לי הרבה יותר ילדים. אם רק היה מישהו שיכולתי לסמוך עליו שיקח את האחריות על גידולם ולבוא בערב לבלות איתם שעה של מקלחות והשכבות… היו לי בטח עשרה!
המכרה הסתובבה אלי בפליאה – אבל את אוהבת לגדל אותן, את גידלת אותן בחינוך ביתי!
המממ… כן. אני אוהבת את הילדות שלי. וכן – כמו כל דבר שאני עושה, עשיתי את ההורות בצורה הטובה ביותר שאני יודעת. ברור שאני אוהבת להיות איתן! אבל הייתי יכולה להסתדר יופי בלי הצורך לזכור לסדר תיקים, להכין אוכל, להזכיר להן לסדר את החדר, לארגן להן חוגים, לשים לב להסעות, לזכור ציוד, לארח חברות, לתכנן בדיקות רפואיות שגרתיות ועוד ועוד ועוד…
היא הוסיפה – אצלנו הוא לא עוזר, אצלנו הוא שותף.
כן, אה?


אורי מחזיק את נגה ואיה ברקע, צילום במצפה-רמון: אירוס חיון

—-

 

שנייה אחת – הפסקה מהסיפור הזה וקרדיט חשוב.

הפעם הראשונה בה נתקלתי במונח "מנוחת אחריות" הייתה בשנת 2004 באתר המיתולוגי באופן טבעי. זה היה לפני שהייתי אמא ורבים מהרעיונות והמונחים באתר היו זרים ומוזרים לי, ביניהם גם הרעיון של מנוחה שאיננה מנוחה. בעמוד המדובר באתר, מספרת יונת שרון הנפלאה על אמא המתקשה לנוח גם כשילדיה אינם איתה, מכיוון שגם בלעדיהם היא נשארת עם נטל הדאגה לצרכיהם. רק כשהנטל מוסר על-ידי אדם אחר שאחראי באופן מלא לצרכי הילדים, רק אז היא יכולה לדעת מנוחה אמיתית ומרעננת.
אמנם לא הבנתי אותו אז, אבל המונח נרשם במוחי.

ועכשו נחזור לשיחותי עם אותה מכרה, כי המכר השתעמם כבר משיחות על הורות והלך לחפש משהו לאכול.

—-

בחזרה אלינו

בהמשך השיחה, כלאחר יד, המשיכה אותה אמא מותשת לספר לי כמה מרוטה היא יוצאת עכשו מחודש שלם שבו חגגו שלושת ילדיה שלושה ימי הולדת כל אחד – בגן, במשפחה ועם החברים – כל אירוע הצריך ממנה לזכור רשימה ארוכה של צרכים, כולל מתנות, בלונים, נרות, אוכל, משחקים והכנת עוגה. תשע עוגות. וכן – יש לה עבודה.

אז מי היה שם לחשב את כל האירועים? לתאם אותם מראש? לחשוב על המצרכים לכל אירוע ולפרק כל דבר למשימות? אני מכירה את האיש שלה, אני בטוחה שהוא בכלל לא התלונן על המשימות שהוטלו עליו ומילא אותן בנאמנות, אבל מאחורי כל משימה כזו עומד שק מלא של אחריות נסתרת.
אני שומעת המון את הקלישאה הזו שהוא 'לא עוזר, הוא שותף כי אלה הילדים שלו\הבית שלו'. זה ממש נחמד לחשוב ככה, אבל כל עוד אתם לא רואים את התמונה השלמה, אז אלה סתם מילים שמכיחשות את המציאות העמוקה יותר.

איה צופה בציפורים, שמורת oostvaardersplassen, לליסטד

איה צופה בציפורים, שמורת oostvaardersplassen, לליסטד

בחן את עצמך – עוזר או שותף?

 

הנה כמה דרכים לדעת אם אתה אכן שותף:

  • יצא לך להישאר ער בלילות, עסוק במחשבות מחשש שלא יהיה מי שיאסוף מחר את הילדים.
  • אתה יודע מה הבדיקות הרפואיות הבאות של הילדים ואתה לא מצליח לחשוב על שום דבר אחר עד שתצליח לקבוע אותן מול הקופה.
  • אתה דואג מכך שהחוג של השנה הבאה יתמלא לפני שרשמת אליו את הילדה.
  • אתה נמצא בקבוצות הוואטסאפ של הגן + בית ספר + כל חוג ואתה שם לב מתי הפעילויות הבאות, מה הציוד הנדרש, האם אתה צריך לשלם על משהו והאם צריך להכין אוכל.
  • אתה מחשב בראש באופן מתמיד שילוב של תאריכים ושעות הקשורים לילדים ומנסה להבין איך לעזאזל כל זה יסתדר.
  • הילדים מתקשרים אליך כשהם צריכים משהו, כשלא טוב להם, כשהם רוצים לתאם הסעה, כשמישהו העליב אותם או סתם כדי להגיד משהו ממש ממש חשוב עכשו עכשו בזמן שאתה בישיבה עם הבוס.
  • אתה זוכר איזה ילד אוהב מה ומארגן להם את האוכל בלי שמזכירים לך.
  • אתה מוגיע את מוחך בתחילת כל שבוע לגבי הסידורים הנחוצים השבוע וכיצד הם יתבצעו.
  • אתה זוכר שצריך וקובע בייביסיטר לפני שקובעים כל יציאה. אחר-כך, במהלך הבילוי, אתה מתקשר לבייביסיטר לוודא שהכל בסדר ואתה זה שמתקשרים אליו אם יש בעיה.
  • אתה שם לב שנגמרו הפירות\נייר הטואלט\הגרביים ודואג שמישהו ימלא את החוסר.

 


מם של שירי רשף-פלד מקבוצת ממים של הורים

 

השאלה הבסיסית היא: האם אתה חושב מראש על הצרכים המשפחתיים ומפרק אותם למשימות, או שצריך להזכיר לך לבצע אותן?

 

כי אם צריך להזכיר לך – סימן שלא אתה האחראי, אתה בתפקיד ביצועי. ובעולם שלנו – גם זו נחשבת לדרגה של אבירות גברית, אז כל הכבוד! זה נחמד מאוד מצידך!
אבל אם לא אתה האחראי – סימן שמישהו אחר בבית סוחב איתו לכל מקום את נטל האחריות – לשים לב, לעשות רשימות של משימות בראש, לזכור אותן ולהזכיר למי שצריך לבצע. שלא לומר – מישהי אחרת. כי… בוא.
מכיר את כל הבדיחות האלה על האישה המנדנדת? כמה שנשים הן נודניקיות, הן מבקשות מלא דברים שקשורים למטלות משפחיות וביתיות וכל מה שהגבר רוצה לעשות זה רק לנוח. אתה יודע למי צריך לנדנד? למי שלא רואה את התמונה הכוללת ולוקח עליה אחריות. למי שאיננו שותף. אם אתה מרגיש שמנדנדים לך, סימן שאתה לא לוקח אחריות.
כי זה נחמד שאתה עוזר, אבל כל עוד אתה נענה לבקשותיה של מישהי אחרת זה מה שאתה – עוזר, לא שותף.

ברור מאמי

אז נכון, זה ככה כי אנחנו בוחרות לקחת על עצמנו את האחריות הזו. אף אחד לא הכריח אותנו. יותר מזה, אני יכולה לומר על עצמי שנכנסתי לזה בידיעה ברורה, זה מה שרציתי. רציתי להיות עם הילדות שלי, רציתי לדעת שהן מטופלות הכי טוב שאפשר, רציתי להרוויח את השנים המעצבות שלהן ולגדול ביחד איתן. אבל להיות איתן ולראות אותן גדלות זה דבר אחד, ולהישאר לבד עם שק האחריות על המשפחה זה דבר אחר.
חלק מהזוגות הגרושים מספרים על הגילויים שלהם – כשהאמהות מגלות שאפשר לשים עליו אחריות והוא לא יקרוס, הוא באמת יכול לטפל בכל האספקטים שכרוכים בילדים והם ימשיכו לחיות; כשהאבות מגלים כמה כיף זה לשחרר את החששות ולבלות זמן עם הילדים שבו אתה אחראי עליהם באמת, אין מישהי שאומרת לך מתי ומה לעשות איתם, מכינה לכם אוכל לנסיעה ומסדרת את התיקים. יש סיכוי שאם נשחרר רגע את המוח שלנו, נוכל למצוא מודלים שיאפשרו לאבות להיות יותר אבות ולאמהות קצת הפסקה. ממש מנוחת אחריות.
אני מאמינה באמונה שלמה שאף אחד לא באמת מרוויח מהמצב הנוכחי, המצב של כולנו רק יכול להשתפר אם נלמד לקחת ולשחרר אחריות.
אחריות, לא משימות.
בשבילנו זה היה תהליך חשוב, שהועיל לכולנו.


רגע של הפוגה מנטל האחריות, באירוע קהילתי שאותו ניהלתי

והנה המתכון שלנו לשותפות מלאה בלי להתגרש – חילקנו ימי אחריות: שלושה מימות השבוע באחריותי ושלושה באחריותו.

 

בימים האלה אפשר ורצוי לבקש עזרה האחד מהשנייה (ברור שמי שנמצא\ת עוזר\ת) אבל האחריות לזכור את הפעילויות, לדעת איפה ומתי כל אחת, לזכור לשאול איזה אוכל הן רוצות ולהכין להן, לוודא שהן יוצאות עם כל הבגדים והציוד הנכון לפעילויות אותו יום, שיהיה מי שיעביר אותן ממקום למקום, שהן מבצעות את מטלות הבית, לענות להן לטלפונים ולוודא שהן לא מבלות יותר מדי מול מסכים – כל זה באחריות בלעדית של ההורה האחראי\ת על אותו יום.
למה בלעדית? כי קשה לשנות הרגלים. בהתחלה צריך לדחוף אותם להתגמש אל תוך התבנית החדשה.
למרות שמדובר בגבר נהדר, ששוטף את הכלים בבית, מכבד את הרצפות ותמיד היה לוקח את הילדות לימי טיול, קמפינג ואיתו לעבודה… רק לאחר שהתחלנו את הסידור הזה של 'ימי אחריות' מלאים הצלחתי להיזכר מהו יום עבודה רציף. יום עבודה שאפשר מתחילתו ועד סופו לחשוב על העבודה, בלי מחשבות טורדניות על השאלה אם הזנחתי משהו שקשור בילדות שלי.
כיום, לאחר כמה שנים כאלה, אני יכולה לומר שאנחנו באמת שותפים מלאים.

מתוך חשבון האינסטגרם המעולה של אורי

11 תגובות על “אז מי אחראי? מדריך לאב המעורב ולאם המותשת.”

  1. מיה בקר הגיב:

    מה, רגע, אני קוראת משהו וזה לא בפייסבוק.מוזר. מה עושים עכשיו? אה, כן, יש איקון קטן של פייסבוק אז אפשר לעשות לייק. לייק לכם. רעיון מעניין לחשוב על צרכים משפחתיים ולחלק אותם למשימות. האם זה מה שאני עושה מדי פעם? מעניין מאוד, חומר למחשבה. נהניתי מאוד מהקריאה ומהתמונות!!! תודה(-:

  2. צפורה מלץ ריידר הגיב:

    שלום. אין פלא שאת מותשת. את מנסה להיות אימא הכי מושלמת שיש. ואין. אין אימא מושלמת. יש כמעט מושלמת. אז אם יש לך 2 ילדות ואת רוצה לתת להן את כל העולם על מגש, זה אומר שהפרה רוצה להעניק יותר משהעגל רוצה לינוק. תראי, למשל, איך נשים דתיות שיולדות בסביבת 6 ילדים ומעלה, ורק מעט עם עזרת הבעל/האבא, מגדלות ילדים טובים, למרות שאין להן את כל התנאים, הכסף, הנוחיות ועוד. מה שהן עושות, זה להטיל אחריות גם על הילדים. הילד/הילדה הגדולים יותר עוזרים לטפל בילדים הקטנים יותר, למשל, להלביש אותם, לסרק, לסדר את התיק של הקטנים, ולטייל איתם בעגלה על יד הבית, עד שהבעל/אבא מגיע בערב (אם זה מהעבודה או מהישיבה בכולל). הילדים יודעים את מקומם וכמה הם יכולים לדרוש.
    לך, יותר קשה, כי את ישבת בבית ולימדת אותם בעצמך במקום במערכת חינוך ממלכתי, ולכן העומס הצטבר. אני אומרת דברים שידועים גם לך, לא חידשתי דבר, פשוט מה שאת מראה ומשמש להם מודל הם יעשו גם כן. לכן מוטב שתתחילי להטיל אחריות גם על הילדות. אני רוצה להתוודות ולומר לך שלי היו 3 ילדים צפופים ביניהם, עבדתי בחוץ ורציתי להיות אימא למופת, מפנקת ואוהבת וגם להיות אישה מושלמת וסופרמן לבעלי. שני הדברים נכשלו מעט. הבת שקיבלה הכל, החלה להראות סימני פינוק ו"מגיע לי". ועד היום אני מצטערת על כך. כל טוב לך ושיהיה לך קל ונחת בחיים.

    • שלומות ציפורה,
      תודה על ההשקעה בתגובה ארוכה ומפורטת.
      הילדות שלנו בהחלט עוזרות בבית ולאט לאט לוקחות על עצמן יותר אחריות, אבל הן לא הנושא של הפוסט הזה.
      ללא קשר לאופי ההורות – הכניסה של אנשים קטנים למרחב המשפחתי מצריכה לקיחת אחריות עליהם. בין אם הם הולכים למסגרות ובין אם הם נשארים בבית – מישהו צריך לוודא שהם אוכלים, מסדרים תיק עם הציוד הנכון ועוד ועוד… רשימות המשימות שעשיתי במהלך הפוסט הזה אינן רשימות של מטלות בחינוך ביתי – הן נכונות לכל בית מתפקד.
      ולכן, מישהו צריך לקחת אחריות על זה שהדברים יקרו.
      שמתי לב שפעמים רבות האחריות הזו שקופה לנו, אנחנו רואים רק את המעשים והביצוע.
      רציתי להפנות את הזרקור למידה שבה האחריות הזו משפיעה על היומיום של מי שלוקח אותה על עצמו, גם אם הוא\היא מקבל\ת עזרה בביצוע המשימות בפועל.

      תודה על המשוב!
      אני מקווה שעכשו יצא לי מובן יותר.

  3. ליהי הגיב:

    נהדרת! מאד מתחברת. למרות שאצלי התהליך עם הגירושין דוקא היה הפוך. מחלוקה שוויונית כל האחריות עברה אליי…

  4. אורית הגיב:

    תודה על הפוסט הזה, מאוד מתחברת ומסכימה שלא משנה איך והיכן מתחנכות הילדות נושא האחריות בעינו עומד..יש לי ארבע קטנות בחנ"ב והאיש עוזר – המון. אבל אין ספק שהאחריות אצלי..אני חושבת שהשיעור שלי הוא בעיקר לשחרר כי יש על מי לסמוך אבל יש לי עוד עבודה לעשות שם. תודה שכתבת (-:

  5. זוהר כרמי הגיב:

    פוסט מעולה והפתרון שמצאתם נהדר בעיניי.

  6. קרין הגיב:

    תודה טלי, נושא חשוב כל כך וסמוי כי הרי הוא עוזר אז למה את לא נחה? אהבתי מאוד את המושג מנוחת אחריות ויש על מה לעבוד.

  7. דניאלה הגיב:

    בהחלט מאיר זווית כאובה משהו… חייבת לעמוד על מורכבויות ודקויות מסוימות שהופכות את העניין לחמקמק אף יותר. במשפחות רבות, במערכות זוגיות רבות, האישה לוקחת אליה את האחריות בעסקת חבילה עם השליטה. נוצר מצב שבו היא רוצה שהגבר ייקח אחריות, הוא מבקש לקחת את האחריות – והעסק קורס, או לא מגיע כלל למימוש כי אין אמון ואין שחרור אמיתי של השליטה. שחרור של השליטה משמעו שאם הגבר עשה את זה בדרכו, גם אם זו לא הדרך שבה האישה רוצה וגם אם – אובייקטיבית כמובן 😉 – הדרך הזו פחות טובה או כוללת פקשושים, אז הוא צריך לקבל את הקרדיט והאפשרות לקחת אחריות ולפעול כראות עיניו. אני רואה הרבה נכונות של גברים ונשים לחלוק אחריות, והרבה כשלים שנגמרים בסירוס של הגבר ותסכול של האישה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *