עדכונים מהבלוג

הכניסו את כתובת המייל לקבלת עידכונים מהבלוג:
אוגוסט 15, 2016
(כתב: אורי מאיר-צ'יזיק)

להרוג או לא להרוג?

אחת הדילמות המסובכות ביותר של העת הנוכחית היא הדילמה הבקטריאלית, או החיידקית.
מצד אחד – הכחדנו חיידקים מחוללים מחלות, מצד שני – יצרנו כר פורה עבור חיידקים כאלה להתפתח.
מצד אחד – האנטיביוטיקה הצליחה, מצד שני- היא משאירה את השטח פנוי למוטציות שכבר לא מושפעות ממנה.
מצד אחד – אין לנו מקרי מוות מברוצליוזיס בגבינה, מצד שני – נראה שמחלות אוטואימוניות פורחות על רקע צמצום המגוון החיידקי בגוף שלנו.

 

בקצרה:
אנחנו רוצים להימנע מזיהום חיידקי, ולמדנו שהדרך לעשות זאת היא על-ידי חיסולם של החיידקים.
אך הולך ומסתבר שככל שמחסלים יותר חיידקים, כך מגוון החיידקים במערכות השונות שלנו מצטמצם.
וככל שמגוון החיידקים שלנו מצטמצם, כך הפגיעות שלנו לזיהום גדולה יותר.

האם צריך להרוג את החיידקים כדי לחסל את הזיהום או שניקוי החיידקים הופך אותנו דווקא יותר פגיעים לזיהום עתידי?

ילדות מטיילות ביער הולנדי

בואו ננסה לפרק קצת את השאלה העומדת לפתחנו כעת, יש לה שתי רגליים עיקריות – התזונה והרפואה. בגדול – מחקרים בתחום המיקרוביולוגיה מגלים לנו שככל שיש לנו יותר סוגים של חיידקים בגוף, כך הם מאזנים אלה את אלה. לכ-25% מאיתנו יש סלמונלה בגוף, אבל היא לא מתפרצת כמחלה כי חיידקים אחרים מפריעים לה להתפתח. היא נשארת שם, רגועה. ההליקובקטר פילורי נוכח בגופנו משחר האנושות, לפתע הוא הפך לאויב הציבור. הסטרפטוקוקים הרבים אינם מזיקים לנו והם אף מגינים בפני הסוג האחד שהוא זה שממנו יש לחשוש. איך הם עושים את זה? כשכולם נמצאים וכולם רוצים להתרבות, הם שומרים על האחרים שלא יתרבו מדי.

הדבר נכון למספר ניכר מהמחלות החיידקיות המוכרות לנו – הן שוכנות אצל חלקנו בלי להפוך למחלה, חיידקים אחרים משאירים את האוכלוסייה בגודל מבוקר ובלתי מזיק.

לעיתים, משלל סיבות (למשל – הגיינה לקויה), אנחנו מאבדים את האיזון החיידקי והם כבר לא שומרים אלה על אלה. או אז מספר קטנטן של חיידקים עלול לגרום למחלה. כדי למנוע את המחלות, לוקחים אנטיביוטיקה ומעקרים את המזון. כשאנחנו מעקרים את המזון או לוקחים אנטיביוטיקה, אנחנו מצמצמים מאוד את סוגי החיידקים שנמצאים בסביבה שלנו. נכון, זו דרך לקטול את הסלמונלה, אבל אם היא חוזרת למקום כשאף אחד כבר לא שם – היא יכולה אפילו להימצא בקורנפלקס (שזה סיפור ממש מוזר, כי הסלמונלה לא שורדת במקומות יבשים).

למדנו מההיסטוריה שלנו, התפתחנו וכיום אנחנו דואגים להכחיד את החיידקים כולם. כך אם מתפלק לו איזה חיידק שהאנטיביוטיקה לא משפיעה עליו – אין לנו הגנה מפניו. אם סלמונלה חודרת לפס יצור סטרילי, אין מי שיעצור אותה.
בתחום המזון – אסור יותר למכור מזונות מותססים או כבושים שלא עברו פיסטור, אך מדי פעם משתחררת לה איזו סלמונלה אל תוך האוכל, או חס וחלילה איזה אי-קולי.
האם הפיסטור, העיקור וייצור מזון במערכות סטריליות מביאים לצמצום המגוון חיידקי שמקל על הזיהומים המזיקים?
האם אנחנו מונעים התפתחות זיהומים או שאנחנו מסלקים את כל אויביהם הטבעיים ויוצרים להם כר נוח להתפתחות?

אורי ומבחנות עמוסות חיידקים

ברפואה – ההורים כבר מתוסכלים מרוב הפעמים בהן הם הולכים לרופאים ושומעים "זה ויראלי", אך מרופאים אנחנו שומעים כי אפילו הניסיון הזה שלהם להרגיע לא צולח והם מתוסכלים מכך שההורים מבקשים שיעשו משהו. מה עושה רופא שאמר "זה ויראלי", או "זה יעבור", אבל בכל זאת דוחקים בו לתת טיפול כלשהו? לרוב הוא רושם אנטיביוטיקה, ליתר בטחון.
עם זאת, הולכות ונערמות העדויות כי האנטיביוטיקה מפנה את הדרך עבור זיהומים חמורים יותר.
גם הורים, גם רופאים וכיום גם חוקרים רבים בתחום בריאות הציבור, עסוקים בשאלה הקריטית – מתי נוטלים אנטיביוטיקה?
איך אפשר לחשב את הנזק ביוצרת האנטיביוטיקה למערכת החיידקית אל מול התועלת שיוצר הריפוי ממחלה חיידקית?

תאנים מיובשות על העץ סטף

אין פתרון פשוט לדילמות האלו. המחקרים בתחום מציגים מידע רב לכאן ולכאן, שצריך לבצע בו ניתוחים מורכבים יותר ביחס לתנאים ומשתנים נוספים.
מובן שמחקרים מציגים את יעילותה של האנטיביוטיקה בהדברת מחלות חיידקיות. מצד שני, בצרפת צמצמו בשליש את צריכת האנטיביוטיקה בשנים האחרונות ולא נראה שעלתה שם התמותה או התחלואה במחלות זיהומיות.

על סמך הנתונים העומדים בפנינו כעת, אנחנו מציעים שהפתרון נמצא בשמירה על איזון בשימוש ביכולתנו להשיג סטריליות בקטריאלית. כי נראה שלקחנו את המלחמה בחיידקים רחוק מידי.
לא צריך לחיות בזבל או בביוב, ואכן כדאי לרחוץ ידיים אחרי השרותים. אבל לא צריך לחיות באווירת פחד סטרילית בה כל פעם שהילד נוגע ברצפה מיד מנקים לו את הידיים במגבון אנטי בקטריאלי. רוב החיידקים אינם מזיקים לנו, יתרה מזו – מגוון של חיידקים בסביבתנו מספק לנו הגנה אף כשיש בסביבה חיידקים מזיקים.
בראש ובראשונה – האחריות האישית שאנחנו לוקחים על בריאותנו, האחריות לשמוע כמה דעות, להצליב מידעים ואז להחליט בעצמנו.

תמונה הזיתים הכבושיםמים של זיתים כבושים

זו לא גישה מקובלת, כי הגישות המקובלות לוקחות מאיתנו את האחריות ונותנות תשובת חד משמעיות שאפשר לפרש אותן רק בדרך אחת, אבל זו הגישה שלנו.



מעניין?
הצטרפו לסדנאות ההתססה המעשית שלנו!



ע-ו-ד

רקע וקריאה נוספת בעניין החיידקים והמקום שלהם במזון המקומי:

  1. פרויקט המיקרוביום
  2. סדנאות התססה, שימור וכבישה
  3. מבוא לחיידקים
  4. תסיסה מעשית
  5. התססה מעשית
  6. קומפוסט
  7. שלושה ספרים על חיידקים
  8. ציטוט מאחד הספרים המומלצים

 


[cforms name="CourseForm"]

5 תגובות על “הדילמה החיידקית”

  1. עטרה הורוביץ הגיב:

    אורי,
    מאמר מצויין ובמקום

  2. עטרה הורוביץ הגיב:

    ובנוסף, אפשרות די הגיונית היא שבבתי חולים (המקור ל"חיידקים האלימים") ירוססו משטחים מחוטאים בחיידקים "טובים"

  3. מישהו הגיב:

    תודה.
    סופסוף יש מי שאומר לציבור לקחת אחריות על עצמו ולא לאפשר לאחרים לקחת אותה מאיתנו, או גרוע מכך – לזרוק את האחריות האישית שלנו על אחרים (הדוגמא עם ההורים מצוינת).
    אנשים, תהיו אחראים, תלמדו את העובדות, תחשבו היטב ואז תחליטו איזו דרך מתאימה לכם (והדגש הוא על 'לכם', דהיינו אל תחייבו אחרים ללכת לפי הדרך שלכם, ואל תנהגו בדרכים שמתאימות לאחרים), ותשמרו על משמעת עצמית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *