כידוע לקוראי המאמרים של אורי, לאורך רוב שנות קיומה ניזונה האנושות בעיקר מליקוט וקצת מציד.
מרבית הצמחים שליקטנו במצבם הטבעי לא מתאימים כלל לחקלאות. למעשה, רוב רובם של צמחי-התרבות כלל לא התקיימו בטבע באופן המוכר לנו היום – האפונה היתה נפוצה לכל עבר עוד טרם שאפשר היה ללקטהּ, בחיטה לא היה מספיק גלוטן כדי להכין בגט, העגבניות היו צהובות ורעילות למדי והתפוחים לא היו מתוקים כפי שהם היום.
הספר המרתק "הבוטניקה של התאווה" סוקר את התהליך בו השתמשו בני-האדם החקלאיים בתכונות האבולוציוניות של הצמחים כדי לתרבת אותם ולהפכם ליפים, גדולים, מתוקים ונוחים יותר לגידול.
במקום לפתוח במקומם של הצמחים בטבע להתקדם לאורך פיתוחם, ממקם פולאן את נקודת הפתיחה דווקא בסוף התהליך – בתכונות הסופיות של הצמחים. פולאן קובע כי האנושות ביקשה ליהנות מצמחים יפים, גדולים, מתוקים ונוחים יותר לגידול ומוכיח כיצד שונו הצמחים המקוריים, בתהליך ארוך של ברירה וברירה מחדש, כך שיתאימו לנו.
פולאן הצמחים לצרכי האדם באמצעות בחינת התכונות שרצה האדם לסגל לצמחים אלו.
מייקל פולאן הוא עיתונאי חוקר, שחקר ביסודיות את נושא המזון וכתב מספר ספרים בנושא.
