טעימה מספרו של פטר וולבן: "החיים הנסתרים של העצים"

סיפורים על צמחים תמיד ריתקו אותי. מאז התחלתי ללקט, אני מסתובב בשטח ואוסף לי סיפורים מכל מה או מי שמזדמן לי. לצערי אני לא מסתובב מספיק, אבל בכל פעם שנקרית הזדמנות בפני אני מנסה לנצל אותה וללמוד עוד משהו על הנושא.

כאשר אני מסייר ומלקט אני מנסה גם לספר את סיפוריהם של הצמחים. אני מאמין שכשאדם מכיר את סיפורו של שיח או עץ יהיה לו הרבה יותר קל לשמור עליו ולכבד אותו. ממש כמו בבני אדם, הרבה יותר קל לנו לפוגע במישהו שאנחנו לא מכירים, אבל כשאנחנו מכירים את סיפורו של מישהו יהיה לנו קשה יותר לפגוע בו.

אני לא רואה עצמי מומחה לעצים, אבל מאוהב בהם. נוטע עץ בכל הזדמנות אפשרית ולומד מפי מומחים את סיפורי העצים, סיפורם של האורנים הנטועים ושל יערות האלונים הוותיקים שהולכים ונעלמים. את הסיפור על השקד שתורבת בקלות והאלון שלא הסכים שיתרבתו אותו. סיפורם של העוזרר, האשחר, הקטלב וכן הלאה וכן הלאה.

לאחרונה הגיע לידי הספר "החיים הנסתרים של העצים"  שכתב פטר וולבן, יערן גרמני, שמשתמש בניסיונו ומחקריו כדי לספק הצצה מרתקת לחיי היער.

הספר כולו מורכב מסיפורי יער קצרים, לא פרוזה, אבל ידע מעניין.

שני קטעים משכו את תשומת ליבי במהלך הקריאה באופן מיוחד, וארצה להביאם כטעימה:

הקטע הראשון עוסק בחברת העצים ביער והתנהגותם הקהילתית של העצים. הוא מספר על הדרך בה העצים עוזרים באמצעות השורשים להגנה וגם להזנה האחד של האחר:

"מדוע העצים הם יצורים חברתיים כאלה, מדוע הם חולקים את מטענם עם בני מינם, ולעיתים אף מזינים את המתחרים שלהם? הסיבות לכך זהות לקהילות האדם: יש יתרונות לפעולה משותפת. עץ אינו יער, הוא אינו יכול ליצור בכוחות עצמו אקלים מקומי יציב, הוא נתון לחסדי הרוחות ומזג האוויר. אבל ביחד, עצים רבים יכולים ליצור מערכת אקולוגית ….. בסביבה כזו עצים יכולים לחיות בצורה מוגנת ולהגיע לגיל מופלג …….לו היה כל עץ דואג רק לעצמו, עצים רבים לא היו מגיעים לעולם לזקנה …… " (עמ' 13).

וולבן משווה את קהילת העצים לקהילות האדם, בהן ברור (או שלא ברור), ששיתוף הפעולה והעזרה ההדדית הן הבסיסי להישרדותה של הקהילה. זה ממש מזכיר את המחקר על האזורים הכחולים בו המרכיב החשוב ביותר בקהילות בהן אנשים מגיעים בריאים לגיל מופלג, הוא הקהילה והמשמעות והתמיכה שהיא מספקת.

"יערות שתולים, כמו רוב היערות המחטניים של מרכז אירופה, נוהגים לרוב כמו ילדי רחוב, ….. מכיוון שהשורשים שלהם נפגעים בצורה בלתי הפיכה בעת השתילה, נדמה שהם כמעט אינם מסוגלים להתקשר יחדיו ברשת משותפת. בדרך כלל עצים ביערות שתולים כאלה מתנהגים כמו מתבודדים, וחייהם קשים במיוחד" (עמ' 15).

הוא מפרט שביערות שתולים גם חייהם של העצים קצרים יותר. כבר למדתי מחברי הבוסתנאי עמית פומפן, שעמידותו של בוסתן שתול תלויה במידה ניכרת בדרך בה שתלו אותו. מעניין מה קורה כשעוקרים אדם מקהילתו ונוטעים אותו בקהילה אחרת.

הקטע השני שמשך את תשומת ליבי עסק בתקשורת בין העצים ביער, המחקר מספר בתחילתו על דרכי העברת המסרים בין העצים, דרך השורשים והפטריות שמתחת לאדמה שתפתיריהן משמשים כמוליכי מידע "בקהילת היער, לא רק עצים, אלא שיחים ועשבים, ואולי כל מיני הצומח, מחליפים ביניהם מסרים בדרך הזאת. אך כשעוברים לשדות חקלאיים הצמחייה משתתקת ברובה. הודות להשבחת גזע סלקטיבית, רוב הצמחים המתורבתים שלנו איבדו את יכולת התקשורת מעל לקרקע ומתחתיה. אפשר לומר שהם נעשו חרשים ואילמים, ולכן טרף קל לחרקים ומזיקים" (עמ' 22) מעניינת ההקבלה בין החברה שלנו לזו של הצמחים. ידוע כבר שגם אצלנו אחד במרכיבים החשובים בחיי קהילה הוא העברת המסרים ותקשורת, הרי הרכילות היא העומדת בבסיסה של כל קהילה בריאה.

אני שואל את עצמי האם החיים המודרניים מזמנים לנו יותר חיי בדידות והופכים חלקים באוכלוסייה ל"חירשים ואילמים" מבחינה קהילתית? מה המקבילה בחברת האדם להשבחת הגזע הסלקטיבית? והאם אחרי שמתרחקים מהמבנה הקהילתי אנו יכולים לחזור ולהפעיל את רשת התקשורת הזו?

אין לי תשובה לשאלות אלו, אך העיסוק בהן גרם לי לשוב ולעסוק בתכונה החשובה ביותר להישרדות מבחינה גנטית: שיתוף פעולה אצל צמחים, בעלי חיים ובני אדם. היא החזירה אותי לתובנה הבסיסית שבכל הנושאים, עימם אנו מתמודדים, איננו יכולים להתייחס אל עצמנו כחיים על אי בודד אלא כחלק מקבוצה, זו דרכו של הטבע.

ממליץ, לאחר שסיימתם את ספרו של וולבן, לקרוא את ספרו של האנרכיסט הרוסי פיוטר קרופוטקין, שהיה אחד הראשונים שחקרו לעומק את נושא שיתוף הפעולה בטבע. את ספרו על עזרה הדדית ושיתוף פעולה בטבע אפשר לקרוא בקישור הבא (באנגלית):  https://theanarchistlibrary.org/library/petr-kropotkin-mutual-aid-a-factor-of-evolution.pdf