בריאות היא הרזון החדש

(כתבה: טלי מאיר-צ'יזיק)

שינוי מרגש מתרחש במדע התזונה, טפטוף של תוצאות מחקרים הופך לאחרונה לשיטפון שכבר קשה להתעלם ממנו. התמצית שלו היא זו – שומן איננו מחולל מחלות מובהק – לא בגוף שלנו ולא באוכל שלנו. ניתוח של הממצאים המחקריים מציג תמונה שהופכת למורכבת יותר ויותר – אם עד עכשו מדע התזונה פעל בשירות אידיאל של רזון דל-שומן בכל מחיר, הרי שהממצאים המחקריים כבר לא תומכים בחזון-רזון הזה. האמת המתגלה היא שזה תלוי בשומן, תלוי בגוף, תלוי באורח החיים, תלוי בגנטיקה…. בקיצור – תלוי באופן בו אנחנו מנהיגים את הבריאות שלנו. בהנהגת הבריאות.

שלושה דברים מרגשים אותי במיוחד בשינוי הזה של השיח התזונתי –

1. זה נותן לנו הזדמנות לזרוק את מודל היופי האחיד לפח, הממצאים המחקריים תומכים במודל-גוף מגוון ובכך שבריאות באה במידות שונות.
2. הדגש הבריאותי עובר מ"דיאטה" ו"הרזיה" אל עבר הנהגת נבונה של הבריאות שלנו.
3. נראה שהשינוי מעיד על כך שיש כאן מדענים בעלי יושרה שעושים מדע מבוסס-עובדות, וזה תמיד דבר חיובי.

אז הנה תקציר

הממצאים ממחקריה של פרופ' איריס שי מראים שיש סוגים שונים של שומן. יש שומן שעלול לגרום למחלות, כמו שחשבנו עד כה, אבל יש אנשים שהשומן שלהם הוא שפיר לחלוטין. הם שמנים אבל בריאים. בירחון המדעי JAMA פרופ' קתרין פלגל מראה שרבים ממי שאנחנו מחשיבים "שמנים מדי", הם למעשה אנשים בריאים יותר מרוב הרזים שאנחנו מכירים (הקישור הוא לכתבה בעברית של איילת קלטר על המחקרים של פלגל, אם אין לכם מנוי לאתר הארץ, כתבו לי ואשלח לכם גרסת PDF שקיבלתי מקלטר).
כן כן – שומן הוא לא מחלה. הוא אפילו לא בהכרח מחולל מחלות. זה תלוי בסוג השומן. מצד שני, גם רזון יכול להיות אינדיקטור או זרז למחלות. ד"ר פיטר עטיה מתנצל בפני האנשים השמנים שהוא טיפל בהם כרופא, ההנחה שלו שעצלנותם הביאה לכך שהם חלו הייתה שגויה. עכשו הוא ממייסדיו של גוף שמקדם מחקר יסודי ומעמיק אל תוך הסוגיות התזונתיות הללו (NuSI). כל אלה הן רק דוגמאות מכיוונו של השינוי.

רזה זה פאסה?

זה לא כל-כך קל לשנות את התפיסה הרווחת הזאת. בתרבות שלנו מוטמעות ההנחות שגוף בעל שומן כנראה שייך לאדם עצל, שלא אכפת לו מעצמו. באנגלית, אם את משמינה אומרים עליך שאת "Letting yourself  go". בעברית את סתם מזניחה את עצמך.

אבל יש בנו את הניצוץ – אנשים שונים באים בגדלים ובמידות שונות. למרבה המזל – יש לנו גם העדפות שונות. אלא שמודל יופי תרבותי יש רק אחד. טוב, לא בדיוק אחד, אבל לכולנו די ברור מה נחשב "יפה", וכך – רבים מאיתנו מתביישים בגוף שלהם השונה מהמודל, רבות מאיתנו עושות הכל כדי להתאים למודל האחיד ומפרסמים מנצלים את אחידות המודל כדי למכור לנו המון דברים שאנחנו לא צריכים.

קשה לנו לתפוס שרובנו לא נמשכים בכלל למודל היופי האחיד הזה. רובנו, אם נראה אדם כזה ברחוב, סביר שנמשיך להביט בו ולחשוב כמה שהוא יפה, אבל לא נרצה לבלות איתו את כל חיינו. פעמים רבות אפילו לא נרצה לקחת אותו איתנו הביתה ללילה. המשיכה המגוונת שלנו כל-כך מוסתרת מאיתנו שאנחנו אפילו לא יודעים שמותר לנו להימשך למי שאיננו "יפה" לפי הנורמה. הבוקר שמעתי את תוכנית הרדיו "סיפור ישראלי", הייתה שם אישה שסיפרה על בעלה ומנתה את כל תכונותיו באוזני הכתב, שהתעקש שהיא תגיד שבעלה "חתיך". האישה ענתה – אבל הוא לא חתיך… הוא יפה, הוא איש נהדר, אבא למופת אדם מקסים, אבל אין מה להגיד "חתיך" הוא לא. אני הבנתי אותה כך – בעיניה הוא יפה, אבל היא לא תכנה אותו חתיך כי היופי שהיא מוצאת בו אינו נורמטיבי. ה"חתיך" הוא היופי שמקובל על כולנו, כמה טוב למצוא אישה שמרשה לעצמה לאהוב אדם שהוא יפה בעיניה גם אם הוא איננו מתיישב עם מודל היופי המקובל.

מודל היופי השתגע

אורי תמיד אמר לי לא להסתכל על המשקל שלי. בתוך טווח מסוים, הוא אומר, מה שחשוב זה מה את אוכלת ואיך את חיה, לא חשוב המשקל.
כשאמרתי לו, לפני כמה שנים, שהוא צריך לפנות לאפיק של קורסי הרזייה, הוא התקשה עם הקונספט. פעם אחת הוא אפילו הסכים ללכת על זה, בשבילי, אבל מהר מאוד זה הפך לקורס בתזונה בריאה והוא התקשה לייצג בפני המשתתפות את העמדה שכדאי לרדת במשקל. זה לא המשקל בעיניו, והוא לא יכול לזייף את זה. אפילו לא בשבילי.
כמה חבל שתעשיית הדיאטות מגלגלת הרבה יותר ממון…

טוב. תפסתם אותי. זה לא רק אפשרויות הפרנסה הגלומות בתעשיית הדיאטות, ניסיתי לדחוף אותנו לעסוק בירידה במשקל כי גם אני שבויה בקונספטים של יופי רזה. אבל זו לא רק אני! אנחנו באותה סירה. כי אני יודעת מה אתם חושבים עלי בפעם הראשונה שאנחנו נפגשים – לא יכול להיות שהיא נשואה לתזונאי. ואם, כך אתם אומרים לעצמכם, אם כך נראית אישתו של תזונאי אז כנראה שהוא עושה משהו לא נכון. לא יכול להיות שהוא טוב במה שהוא עושה ואשתו כל-כך שמנה.

אה כן. מי שלא חושב ככה – ספרו לי מה הסוד שלכם לחיים נקיים מסכימות תרבותיות. כל השאר – תודה על שלא אמרתם את זה בקול רם, בכל-זאת יכול היה להיות מביך. אבל היו כאלה שכן התבטאו כך – כדי לייצג את העסק שלנו אני אמורה לייצג איזה אידיאל תרבותי שיש לכולנו לגבי מהו בריא.
אבל אידיאל היופי שלכם השתגע ואני לא צריכה לעמוד בו (בטוח שלא בשביל להיות מוצג של העסק או של אורי… חשבו על כל הדברים שזה אומר לגבי העצמיות והעצמאות שלי). לקח לי זמן להבין שהתשובה היא שאני בכלל לא צריכה לעסוק בשאלה מה אתם חושבים עלי. אולי זה גרוע לביזנס, שנטוע וגדל בתוך תרבות מסוימת, אבל ככל שזה נוגע לגוף שלי – אני צריכה לדאוג לעצמי ולא למה שאתם חושבים עלי. מה שחשוב לחיים שלי זה שאני אוכל באופן המיטבי עבורי, אנוע באופן המיטבי עבורי ואנהל את אורחות חיי באופן הנכון ביותר עבורי.
זה עדיין מאוד מבלבל ולא פשוט בכלל. האיש שלי, יועץ התזונה, אמר לי – את יודעת מה את אוכלת, את יודעת איך את אוכלת ואת יודעת מה את עושה. תדאגי לבריאות שלך, לא למשקל שלך. אבל רוב מכריע של הקולות מסביב אומרים לי אחרת. התרבות כולה מכוונת תותחים ממש כבדים נגד הניסיון שלי להקשיב לעצמי, היא כל הזמן מפטפטת ומטפטפת את דעתה – אני צריכה לשאוף להיות רזה. רזה ממש. הכי טוב זה רזה ממש. ראיתן את המודלים שלנו לגוף ראוי לאחרונה? אין עליהם טיפת שומן. ואם יש, אז הפוטושופ ידאג שלא יהיה.

הקולות האלה, קשה להתעלם מהם. הם במודעות, בתוכניות טלוויזיה, אפילו כדי להגיש חדשות את צריכה להיות מודל למה שנתפס בציבור כיפה. אה… רזה. מאוד. אגב, לא שאני טוענת שגברים מתחמקים מהצורך לעמוד במודלים הללו, הם לא, אבל לפחות במקרה הזה, גברים דווקא לא חייבים להיות יפים כדי להגיש חדשות. הם אפילו יכולים להיות ממש מכוערים בסטנדרטים תרבותיים, ועדיין לעלות על מסך הטלוויזיה בתפקיד האינטליגנט הסמכותי.

אבל מילא הטלוויזיה והשלטים, אותם אני כבר מצליחה לסנן. זה אנחנו שתקועים עם הדברים האלה.
אתן יודעות אילו תשבחות מקבלת מישהי שיורדת במשקל? פתאום את יפה. (איזה כיף, בדיוק שלשום ריי כתבה על זה כל-כך מדויק וחסכה לי)
אתן יודעות מה עושים לך כשאת עולה?  כן כן – הביטוי הכי סביר שמושמע הוא – "זה ממש חבל!", ולצידו מבטים מלאי רחמים.
(עוד משהו באנגלית – בחיאת, אל תחמיאו על ירידה במשקל)

אבל חברים – מדע התזונה ברח לכם.
משך את השטיח מתחת לרגלים שלכם.
בריא כבר בא בהרבה מאוד מידות וצורות.
בריא זו היכולת להקשיב פנימה ולבדוק מה אני צריכה.
יפה לכם כשאני מרזה?
עכשו אתם האנכרוניסטים.

אז מה עושים?

1. מפסיקים לדאוג למשקל ומתחילים לשים לב לבריאות:
   א.         מוודאים שהתזונה שלנו מאוזנת, עשירה בירקות ופירות טריים. מעיפים את התעשיתיים והמעובדים.
   למקרה שתהיתם – מוצר שיוצא ממפעל וכתוב עליו "דיאט" או "דל-שומן" הוא מוצר תעשייתי מזיק.
   פירות ואגוזים זה אולי יותר משמין, אבל הרבה יותר בריא. (הרבה יותר)
   ב.         בוחנים את הרגלי התנועה שלנו.
   כדאי להשאיר שלוש פעמים בשבוע לפעילות כלשהי שגורמת לכם הנאה ומזיזה אתכם.
   כדאי גם לבחור תמיד ללכת כשאפשר, לחנות רחוק יותר מהיעד וכו'.
   ג.          שינה!  שמים לב לישון מספיק. לכבות אורות, לכבות טלוויזיה וללכת לישון מוקדם. אם לא ישנים מספיק – דואגים להשלים שעות. זה חיוני לבריאות.
2. משנים את מודל היופי – מרחיבים, מרווחים ומגוונים.
   אני נוקטת בשיטת ההצפה. אני נמצאת הרבה ברשתות חברתיות, מאוד לא אוהבת דוגמנות ואופנה, אבל אני כן אוהבת העצמה. לפני כשנה התחלתי במסע של חינוך עצמי מחדש – סימנתי לפייסבוק שאני מחבבת עמודים כמו זה וזה ועוד… גיליתי את עולם דוגמנות ה-plus size והאדרת החיטובים (curves). יש לי כל מיני דברים להגיד על זה ולא הכל טוב. אבל בהמשך לשיעור שלמדתי מאנה לוקצקי על האפשרות להעצים נשים בעזרת אופנה, גם לעולם הזה יש צד חיובי חשוב ביותר – מאז אני רואה באופן תדיר מגוון רחב מאוד של נשים יפות, ותודות לכך אני מתרגלת לראות את היופי בכל אחת.

הכי שמחתי בקיץ האחרון, כשנסענו בתל-אביב וראיתי אישה מלאה בביקיני ברחוב. פעם הייתי חושבת כמה שהיא חצופה להסתובב ככה, מי בכלל רוצה לראות את הבטן המשתפלת שלה? אבל פתאום תפסתי את עצמי מסתכלת בה מתוך התפעלות, חשבתי לעצמי כמה היא יפה. וכשתפסתי את זה נהניתי מהיופי שלה עוד יותר.
סוף סוף יכולתי לראות אותה מבעד למסך הערפל התרבותי שלנו.

תוספת מאוחרת. 22.11.13 :

מאז שפירסמתי את הפוסט הזה הספקתי ללמוד שני דברים:
1. מה שמציק באמת לאנשים זה אובדן האפשרות לשפוט אחרים.
רזון אפשר לראות ולכן הוא כלי מעולה בשירות השיפוטיות, בריאות קשה יותר לראות על אנשים ולכן היא לא יכולה לשמש אותנו ככלי להצביע על מי שעושה את זה נכון ומי שלא.
2. שיפוטיות של אחרים היא גורם מוטיבציוני עצום בשינוי אורחות חיים. זאת אומרת, קל יותר להשתכנע לעשות שינוי כדי שיאהבו אותי מאשר בשביל הבריאות שלי. כן, אנשים משנים הרבה מאוד בשביל הבריאות, אבל זה קורה בעיקר אחרי מכות בריאותיות כואבות ורבים מתקשים להמשיך אם המצב הבריאותי מתייצב.
הרצון להתאים את עצמי לחזון החברתי הוא גורם מניע עוד יותר.