כולם רוצים כללים פשוטים

(כתב: אורי מאיר-צ'יזיק)

הרפואה המקומית היא כמו מנהרה. ככל שאני נכנס יותר עמוק לתוך המנהרה כך אני מרגיש שהיא מתרחבת – עולם התוכן הזה מתרחב, ומעמיק. מצד אחד אני מרגיש שאני מבין יותר ומצד שני – אני מגלה שזה כל-כך מורכב!

הרמב"ם כתב על זה בספר הקצרת "כשתתבונן בכל המדעים, גם במדע (ידע) הטבעי גם במדע המונחה (העשוי בידי אדם) וגם בתורת ההלכה תמצא אותם כך. ככל שאדם יותר שלם באחד ממדעים אלו, חקירתו נעשית יותר מדויקת, ספקות ושאלות קשות יעלו בו; והוא יעשה מכוון בלימודו והססן בחלק מתשובותיו. ככל שאדם יודע פחות הוא מתייחס לכל דבר קשה כקל ורואה בכל דבר רחוק ממנו כקרוב. " (ספר הקצרת, חלק 13 – תרגום שלי)

במהלך השנים אני מנסה לגוון את הלימוד שלי והשנה הוספתי לי שתי דרכי לימוד חדשות. הראשונה היא ההצגה של גד ושלי, והשנייה היא שיעור שבועי פתוח בנווה-איתן. השיעור הוא לימוד משותף והכניסה אליו פתוחה לכל דיכפין, לכן אני אף פעם לא יודע מראש מי יגיעו, כמה ומה הם כבר יודעים בנושא. תמיד הלימוד הזה מצליח להפתיע אותי ולרומם את רוחי. ההפרייה הדדית והלימוד של אותו חומר שוב ושוב, החזרה וההעמקה מובילות כל הזמן לתובנות חדשות לגבי תפיסת העולם של הרפואה העתיקה ומחדדות נקודות חדשות וישנות.

הנה דוגמא למשהו שלמדתי על הנושא מהזמן האחרון: כולם מחפשים כללים.

בכל מקום בו אני מלמד גם אם זו רפואה עתיקה וגם עם נושאים אחרים, האנשים רוצים כללים ברורים, של שחור ולבן, מה מותר מה אסור מה טוב ומה רע. נדמה לי שזה באמת נכון לדרך הרפואה המודרנית, לפחות לגבי הפנים שהיא מציגה כלפי הלקוחות, החולים. הכל מאוד ברור וחד לכל שאלה יש תשובה אחת ברוב המקרים. אבל ברפואה העתיקה זה עובד אחרת – הכלל ברפואה העתיקה הוא שאין כלל, ושהדרך היסודית של רפואה זו היא שכל אחד צריך למצוא את נקודות האיזון של עצמו, שכל הזמן משתנה ולמצוא את הדרך הזו למרות הכללים (או כפי השם שמצאתי עבורם – "רמזים") ובעזרתם אך לא רק באמצעותם.

לאחרונה התוודעתי לעמיתה מוונקובר, שחוקרת את הרפואה הסינית העתיקה, רפואה אחות לרפואה היוונית והערבית. אחת הסיבות שהתחברתי אליה, היא נושאי העניין המשותפים. היא חוקרת את כתבי הרופאים והמדענים בעולם העתיק, שכתבו את הספרים העוסקים ברפואה מעשית, בצמחי וחומרי מרפא. כדי לייצר את גוף הידע הזה, הם שילבו גם חומר ממחקרים שלהם, אך גם חומרים משירה, פרוזה, פולקלור ומסיפורים שונים שהגיעו לידיהם או אוזניהם. שני המקורות, המדעי והספרותי, קיבלו משקל שווה בתיאוריות הרפואיות וגם במעשה הרפואי. בעברית אפשר לקרוא על זה במחקר הדוקטורט שלי (במבוא, בסיכום ובנספח).

מוזר? אקזוטי? רחוק מהמציאות המדעית של ימינו?

אולי לא עד כדי כך…

לאחרונה חגגה תוכנית הרדיו האמריקאית "רדיולאב" שמונים שנה לרופא הנוירולוג ד"ר אוליבר סאקס. התוכנית התמקדה בשינוי שחל במדע הרפואה המודרני בתקופת חייו של סאקס. כשהתחיל את מסעו בעולם המדע עסקו כל המחקרים בסטטיסטיקה וב"מידע יבש". סאקס התעניין דווקא בסיפור של המטופלים וכשכתב את ספרו הראשון, שאח"כ הפך לסרט ידוע, בשם "התעוררות", היה זה ספר סיפורי יותר מאשר מדעי. למרות שהספר הביא את סיפור ההחלמה והטיפול בחולים נוירולוגיים, אנשי מדע הרפואה בזו לרופא הכותב את מחקריו כסיפורי סיפורת ולא הסכימו לייחס לממצאיו ערך מדעי. עם השנים התמונה השתנתה והיום יש ערך גם למחקר כמותי וגם למחקר איכותני.

מורכבת התמונה.