עדכונים מהבלוג
הכניסו את כתובת המייל לקבלת עידכונים מהבלוג:(כתב: אורי מאיר-צ'יזיק)
אני אוהב להקשיב לרדיו בדרכים, אני נוהג המון שעות בשבוע, כבר התרגלתי לזה, ויש תוכניות מסויימות שאני מאוד אוהב לשמוע. זו גם הדרך שלי להתעדכן במה שקורה, כי עיתונים אני לא רואה וגם טלוויזיה אין לנו.
ממש לאחרונה, ביום הגשום המוזר שהיה לנו בחודש מאי (2014), ביליתי כחמש שעות ברכב (נסעתי להרצות בפני מורים בבאר שבע) והיה בידי (ובאזני) זמן להקשיב ולשמוע כל מיני דברים שהטרידו או עניינו אותי במיוחד. החלטתי להעניק רשומת-בלוג מיוחדת לכל סיפורי הרדיו הללו.
ספינת העבדים
התוכנית האהובה עלי ביותר היא תוכניתו של ערן סבג, חיים של אחרים, הוא עוזר לי להעביר את הנסיעות הביתה אחרי הקורסים והסדנאות. לאחרונה שודרה תוכנית מרתקת על ספר חדש שיצא בעברית שנקרא "ספינת העבדים". החוקר האמריקאי, מרקוס רדיקר, ריכז בספר מידע על מה שהתרחש בספינות העבדים ששטו בין אפריקה לאמריקה. הנושא מעניין לתחומי המחקר שלי, היות ומסעות העבדים הללו היו למעשה ההתחלה, בקנה מידה רחב, של השימוש בעבודה זולה באופן גלובלי – עבדים בצד אחד של העולם מייצרים אוכל זול ומזיק (ומוצרים אחרים) כדי להאכיל בזול את העניים בצד השני של האוקיינוס (באירופה).
מובן שמיד קניתי את הספר.
שי פירון
באמצע אותו יום גשום (10:00) שמעתי התחלה של שיחה בין איילה חסון (הכול דיבורים) לבין שר החינוך שי פירון. הראיון כולו היה פוליטי, אבל תחילתו דווקא נגעה לנושאי בריאות וחינוך. מהדברים הבנתי שכבר ידוע לכולם ששי פירון שר החינוך לוקח רטלין מידי פעם וכן שהוא עבר לאחרונה ניתוח לקיצור קיבה. כאן חשוב לי לומר שמובן שזו זכותו של השר פירון, כאדם פרטי, לפעול למען בריאותו באופן שנראה לו הנכון ביותר. אך בראיון עם חסון הוא נתן לפעולות הפרטיות הללו גוון ציבורי וקרא לניתוח "אמירה" ש"איננה נאמרת בחלל ריק". וברגע שהוא הפך את זה לעניין ציבורי אז מבחינתי מותר לדון בו ולהגיב.
בתחילת הראיון פנתה אליו איילה בנושא הריטלין והניתוח ושאלה אותו לשלומו. תשובותיו לא היו לי ברורות, לכן הקשבתי להקלטה באתר האינטרנט עוד מספר פעמים כדי לנסות ולהבין את הכוונה שמאחורי דבריו. לדברי פירון בראיון, ניתוח קיצור הקיבה שעבר נועד גם כדי "לעזור לתלמידים שמרגישים שבגלל שיש להם צורך זה או אחר מבזים אותם…… יש ילדים שהרגישו שהם סוג ב'….. רוצה לגרום לילדים שתזדקף קומתם…."
איך אתם מבינים את הציטוט הנ"ל?
אני מודה שקשה לתת פרשנות טובה כי הדברים מאוד כלליים, אבל אפשר להבין מדבריו שני דברים:
- שמשקל עודף הוא הדבר המבזה והבעייתי שיש לשנות (חסון הזדרזה לענות לו, אגב, שהיא לא ידעה שיש בעודף משקל משהו מבזה) ולא ההצקות עצמן. יש באמירה כזו משום האשמת הקרבן, ואם כך אכן חושב שר החינוך – הרי שזה איננו מעצים ילדים בעלי משקל עודף, אלא דווקא דוחק אותם עוד יותר לפינה.
- הדבר הנוסף שעולה מדברי השר, כפי שאפשר להבין אותם, הוא שהדרך להתמודד עם משקל עודף היא ניתוח לקיצור קיבה וכי על כך הוא ממליץ לילדי ישראל הסובלים מעודף משקל.
הפכתי והפכתי בדברים, שהפתיעו אותי מאוד, ושתי הדרכים בהן הצלחתי להבין אותם היו עגומות בעיני – לא שינוי תזונה במוסדות החינוך, לא שינוי תרבות השיח – שינוי הילד כדי שיתאים למערכת כמות שהיא.
הפתרון לבעיית אכילת היתר אינו יכול להיות קיצור קיבה, כמו שהפתרון להפרעת קשב וריכוז לא יכול להיות ריטלין. הפתרון לבעיות שאנחנו נתקלים בהם, ברמה הציבורית, חייב להיות יסודי ומקיף. הבעייה העיקרית שלנו ושל משרד החינוך היא האוכל שאנחנו נותנים לילדינו – אוכל מזיק, שלפי כל המחקרים בכל שיטת מחקר גורם לתחלואה – שום ניתוח לקיצור קיבה לא יפתור את הנזק הזה, וזאת ללא קשר לשאלה אם האדם סובל מעודף משקל או חוסר משקל. לכן, כששר החינוך מציג ניתוח לקיצור קיבה כ"אמירה" כלפי תלמידים, אפשר להבין מזה למה משרד החינוך עושה מעט מאוד כדי לספק לילדים אוכל מזין ואיכותי – הדוגמא שנותן העומד בראשו היא שההתמודדות עם ביריונות וביזוי היא שהמבוזה ישנה את עצמו במקום שהמערכת תתגייס לטובת הבריאות של כל התלמידים. כנראה שהוא מצפה שהם יעשו ניתוח לקיצור קיבה.
אנחנו כאן כדי לעודד תהליכים ושינויים קהילתיים-ציבוריים שיאפשרו לילדינו לגדול בסביבה בריאה יותר. ההתמקדות במשקל מזיקה לדימוי הגוף של הילדים ואיננה מוסיפה בריאות – צריך לעבור להתמקדות בתזונה.
ע-ו-ד על השמנה ותרבות בריאה
- תהליכים לשינוי ברמה הקהילתית
- הנהגת הבריאים ולא רפואת החולים
- אז בואו נדבר על שומן / אורי מאיר-צ'יזיק
- בריאות היא הרזון החדש / טלי מאיר-צ'יזיק
מסחור מערכת הבריאות והבריאות.
בדרך כלל, כשאני מדבר על כלכלה מקומית, אני מספר שלסופרמרקט אני לא הולך – כי בסופר לא מוכרים מזון אלא מוכרים סחורה, וברגע שמוכרים לנו סחורה אז המטרה היא מיקסום רווחים על חשבון הבריאות, הקהילה והסביבה. ברגע שהמזון שלנו הוא סחורה ואנחנו מנותקים ממנו אז סביר שנאכל אוכל פחות מזין וכן נפגע בסביבה ובחברה.
קרן נויבך, אחת העיתונאיות המוערכות עלי ביותר, עוסקת רבות בקריסה של מערכת הבריאות הישראלית. משהו בראיון שהיא ערכה בנושאי בריאות באותו בוקר גשום הביא להבנתי, שכך בדיוק זה גם בבריאות שלנו – אנחנו נמצאים בתהליך של ניתוק מהבריאות שלנו. כתבי הרפואה מתקופתו של הרמב"ם מראים כי בעבר, לאורך ההיסטוריה, הבריאות הייתה בעיקר באחריותו של האדם עצמו, שעסק בכל יום בשאלה מה גורם אצלו לתופעה כזו או אחרת. נדמה שככל שמערכת הבריאות הופכת יותר ויותר מסחרית ויותר מנותקת מאורחות החיים השגרתיים שלנו, כך אנחנו מתרחקים מהניסיון להבין כיצד מתנהלת הבריאות שלנו.
האם אתם יודעים מה מכילה התרופה שקיבלתם? האם אתן בודקות מה היא בדיוק אמורה לעשות בגוף? האם אנחנו שואלים את עצמנו אילו השלכות יש לבחירות הבריאותיות שלנו? האם אני יודע מה בעצם גורם לכאב הבטן הזה או שאני מעדיף לקחת כדור שיעביר אותו?
עוד אצל נויבך סופר על מחקר שהראה על כך שככל שמערכת הבריאות יותר מסחרית כך היא פחות שוויונית, ושככל שמערכת הבריאות פחות שוויונית כך יש יותר תמותת תינוקות. הדבר נכון ללא קשר ישיר לשאלה האם מערכת הבריאות היא מתקדמת (אחת הדוגמאות השוותה בין מערכת הבריאות המתקדמת האמריקאית לזו של קרואטיה, בקרואטיה יש פחות תמותת תינוקות באופן משמעותי). משמע, שמעבר לשאלה האם יש לנו מערכת בריאות מודרנית מתקדמת, דווקא חשוב לשאול איך אנחנו מנהלים אותה ומתייחסים אליה.
בראיון זה וגם בראיונות אחרים ששמעתי בנושא "מערכת הבריאות בישראל לאן?", עולה שהבריאות שלנו הפכת לסחורה, ומתרחקת מאיתנו, ממש כמו האוכל. מאוד קשה לשכנע אנשים להיות אחראים לבריאות שלהם (מה שאנחנו עושים במסלול להנהגת הבריאות), כמו שקשה לשכנעם להיות אחראים לתזונתם.
הפסקת פרסומות
לצד דבריו של פירון והדיון על הבריאות לא יכולתי להתעלם מהקמפיין הענק של "תנובה" (החברה הבריטית שבקרוב תהיה סינית, אבל ממשיכה למכור את "הבית") ומועצת החלב, שמנסות לשכנע את הציבור שחלב הוא מזון מזין וחשוב שצריך לאכלו ממש בכל ארוחה, או כמו שניסחה אותו אחת האמהות בקמפיין "ווואו בחלב יש מגנזיום ממש כמו בבננה? …" (ציטוט מדויק מתוך הפרסומת, אבל שגוי מבחינה עובדתית – בחלב יש כשליש מכמות המגנזיום בבננה לפי נתוני ה USDA ).
הקמפיין של מועצת החלב הוא "נבחרת מנצחת של רכיבים תזונתיים". את דעתי על נושא החלב כבר כתבתי בעבר, אבל פה אני רוצה רק להוסיף שקמפיין זה ממומן על ידי תעשיות החלב כדי לקדם צריכה של מוצרי חלב אצל ילדים בעיקר. הלוואי ומשרד החינוך או הבריאות היו משקיעים חצי מסכום כסף זה כדי לקדם אכילה של מזון מזין ובריא אצל ילדים. כל מזון טבעי מכיל נבחרת מנצחת של רכיבים תזונתיים, השאלה איך הפיקו אותו או גידלו אותו, איזה עיבוד עבר בדרך וגם הרכב כניסתו למערכת העיכול.
זו נבחרת מנצחת של רכיבים תזונתיים!
אנשים כתומים
ולסיכום משהו מרתק. בסוף תוכניתה של קרן נויבך היא שוחחה עם חנה אזולאי הספרי על סרטה החדש "אנשים כתומים". עלילת הסרט עוסקת בבעלת חלומות ומעברה מטנג'יר ליפו, אבל ברובד הפנימי יותר הוא עוסק בחלימה ובתפקידה לאורך ההיסטוריה, בנתק בין הדורות ובנתק בין המסורות העתיקות לבין התרבות המודרנית. אזולאי-הספרי מתארת כיצד במקום לאמץ את החלימה ואת תפקידה בתרבות, הדור הבא מתכחש ומדחיק את הנושא.
הנושא המרכזי שיוצרת הסרט רוצה להביא הוא הגעגוע ליצירה – גיבורת הסרט נאבקת כדי להגשים את היצרתיות שלה שמתבטאת בעבודתה עם החלומות, נדבך חשוב בעולם המסורתי. הגיבורה מספרת על החלומות שאמא שלה סיפרה לה כל בוקר, כיצד זה היה חלק בלתי נפרד מהחיים, חלק שלצערה בוטל, עם ההגעה לישראל המודרנית. ביטול שיצר אצלה משבר. בסרט היא מציגה את המוטיב של החלומות, הקסם הלא רציונאלי, כמנוגד לחיים המערביים בארץ ישראל.
אזולאי-הספרי סיכמה באומרה שאנחנו צרייכם ללכת על-פי הרגשות, ולא רק על פי מה שרציונאלי. יש לנו דברים בפנים הם חשובים ואנחנו חייבים להקשיב להם ואם אנחנו לא מקשיבים להם אנחנו מאבדים חצי מהאינטיליגנציה שלנו – זה המסר שלה.
אני עוד לא ראיתי את הסרט, אבל מקווה לראותו בקרוב.
גם לרפואה העתיקה, אותה אני חוקר ומלמד, יש פן לא-רציונאלי אותו היא חקרה ובו היא העמיקה. האם אנחנו יכולים לחבר את הרובד הזה לידע המודרני ולהשתמש בו גם כיום?
מקסים ומעורר מחשבה, כרגיל אצלך (:
הלוואי והיו עוד אנשים כמוך, בעמדות מפתח במערכות החשובות במדינת ישראל.
תודה רבה יעל. 🙂
גם אני הכי אוהבת את תכניתו של ערן סבג.
בכלל, יש משהו בקול שלו שמסדר לי נסיעות. גורם לי לאהוב את העובדה שאני נוסעת- לפעמים- בשעות האלה בלילה.
אחלה פוסט!
תודה ורד.
התוכנית הזו בהחלט עושה את שיעורי הערב משתלמים יותר 🙂
אורי היקר, אני מעריך את עבודתך ואת גישתך. נדמה לי מהאזנה לראיון עם פירון שצרפת שהדיון על זקיפת הקומה נסוב לא על קיצור הקיבה אלא על בחירתו של השר לחשוף את עובדת השימוש שהוא עושה בריטלין. אני זוכר שזו היתה מטרתו המוצהרת כשחשף את השימוש שעושה בריטלין בתוכנית בטלוויזיה. האזן שוב ואולי גם תיווכח בכך.
ישר כח,
ערן
ערן,
תודה על התגובה ותודה רבה על הפרשנות המסברת את האוזן. זו אכן פרשנות מיטיבה יותר.
עם זאת, גם אם התשובה היא שכל מה שנאמר התייחס לריטלין בלבד – אני מסכים שכדאי להגן על הילדים הנוטלים אותו, אולם כחברה כדאי שנבדוק אם אנחנו באמת רוצים שהיחידים יאלצו להתאים את עצמם למערכת או שאנחנו רוצים ליצור מערכות שמשרתות אותנו.
מעבר לכך, לשינויי תזונה יש תוצאות מאוד טובות בטיפול בהפרעות קשב וריכוז. כך שעדיין עדיף לבחון שינוי תזונתי-מערכתי-תרבותי במקום מתן תרופות לילדים על בסיס קבוע. שינוי שכמובן עובד כמעט רק בהחלטה מערכתית, כי כהורה או משפחה יחידה מאוד קשה לבצע אותו.
אורי'לי, גם אם אינני אובייקטיבית במאה אחוז,
מזדהה עם מה שכתבת כל כך יפה ובעיקר על נושא הבריאות והקמפיין של מועצת החלב.
קמפיין שהוא מגמתי מטעה ומקומם.
יישר כוח, על המסרים החשובים שאתם מעבירים.
אורי יקר,
כל מילה לא פנינה, כל מילה יהלום !!
תודה ענקית :heart:
אז מה הפיתרון לבעיית קשב וריכוז אם לא ריטלין כזה או אחר. הרי כל הרופאים ממליצים על לקיחת התרופה הזו.
אי אפשר לטעון שכולם אינם יודעים מה הם עושים, או שכולם משוחדים ע״י חברת התרופות, או שכולם אינם יודעים מה שאתה יודע. ועדיין איני יודע מה אתה יודע או מציע בעניין זה.
אהלן שבי,
בהנהגת הבריאות אנחנו ניגשים לנושאים כאלה בשתי דרכים – האחת היא בחינת המענה התרבותי-חברתי שאנחנו נותנים, השנייה היא אישית.
מבחינה חברתית-תרבותי – האם נכון לנו שכל-כך הרבה מאיתנו ישתמשו באופן קבוע בתרופות? האם אנחנו נותנים מענה מערכתי נבון לצרכים הלימודיים והתזונתיים של התלמידים הללו לפני שאנחנו בוחרים בפתרון התרופתי?
במוסדות חינוך בעולם הוצג כי שינויים תזונתיים, שינויים באופי הלימודים (צורה ותוכן) ושינויים באווירה הלימודית שינו את מה שנראה לפני-כן כבעיה של התלמיד. כלומר – שינוי תזונה יכולים לגרום לתופעות מסוימות להיעלם. אבל זה מצריך מערכת ותרבות שבוחרות להתמודד עם הכחדת הסוכר, הקמח הלבן והאוכל המעובד.
בהמשך לכך, מהבחינה האישית, צריך לבחון כל אדם לגופו ולבדוק מה הצרכים שלו וכיצד לענות עליהם – צורת לימוד אחרת? מה מעניין את התלמיד ללמוד? מה התזונה הנכונה עבורו? מה מפריע לו באורחות חייו? האם יש קשיים רגשיים להתייחס אליהם? פעמים רבות יוצא שהשימוש בתרופות מדחיק את כל השאלות החשובות הללו.