ביקורו של פרסי פ. בייקר בגרמניה הנאצית

(כתב: אורי מאיר-צ'יזיק)

לסבא של אבא שלי קראו פרסי פ. בייקר (Percy P.Baker), ולא, הוא לא היה אופה כמשתמע משמו, הוא היה בריטי, היה לו מפעל ליצור מכחולים (ממש כמו לאבא שלי) והוא היה ציוני נלהב. הוא היה המזכיר ההסתדרות הציונית באנגליה.

ב- 11/7/1933, שש שנים לפני תחילת מלחמת העולם השנייה, אך כשנה אחרי עליית הנאצים לשלטון, הוא נסע לסיור בגרמניה וסביבתה כדי לבדוק את מצב היהודים. את המסמך שיצר בעקבות המסע, מודפס במכונת כתיבה, עם תיקונים ביד, קיבלתי לידי לפני כמה שנים ומאז הנייר הזה יושב אצלי בקלסר המיועד (עם עוד הרבה ניירת היסטורית משפחתית).

לפני שבוע ביקשתי מאימי לתרגם אותו לעברית. והנה אני מביא פה את התרגום המלא.

11.7.1933

במשך קרוב לששה שבועות הייתי בקשר רצוף עם יהודים גרמנים בקרבת הגבול הגרמני, וכן ביקרתי בנירנברג ובקלן.

הייתי בקשר עם יהודים מכל שכבות האוכלוסיה. פרופסורים, דוקטורים, עורכי דין, תעשיינים, אנשי עסקים, צעירים ומבוגרים, מערים מרוחקות זו מזו. ככל שהצלחתי לדובב אותם, כולם תיארו את חייהם כגיהינום ממש.

מרבית יהודי גרמניה מודעים רק לקשיים הכלכליים המוטלים עליהם בהדרגה, אך כנראה אינם מודעים לרדיפות ולפוגרומים שסביבם. אלה ששמעו על כך חרדים כל כך ומפחדים לדבר ולדווח על האירועים, עד שאפילו מחוץ לגרמניה קשה לדובב אותם בנושא.

בשדרות, במסעדות ובאתרים ציבוריים ניהלתי שיחות בלחש, כשבני שיחי שולחים כל העת מבטים לצדדים כדי לוודא שאיש אינו מקשיב להם. מלכתחילה, התייחסו אלי בחשד רב, ורק אלה שעזבו את גרמניה בלי כוונה לחזור (ופגשתי רבים כאלה), דיברו בחופשיות בנושא.

לעולם לא נדע את מספרם של ההתנכלויות האכזריות והאלימות נגד היהודים בגרמניה. אלה שדיווחים עליהם הצליחו להגיע מחוץ לגרמניה מהווים רק חלק מזערי של מה שקרה. שתי חוברות, "Der glbe Fleck" ו"Das dritte Reich stellt sich vor" שיצאו לאור בפראג, מכילות רשימות ארוכות של פעולות אלימות וברוטליות שבוצעו על ידי הנאצים, כולל (ברוב המקרים) פרטים כגון שמות, מקומות, תאריכים ואפילו תיאור השיטה האכזרית כפי שבוצעה. פרט להעלאה על המוקד, אין הבדל בין הרדיפות של הנאצים את היהודים לבין פעולות האינקוויזיציה בספרד.

ככל שניתן להבין מהיהודים שעזבו את גרמניה וממספר יהודים ולא-יהודים בגרמניה עצמה, לא נראה כל סיכוי לשיפור מצבם של יהודי גרמניה בעתיד הקרוב. להיפך: הדעה הכללית היא שחומרת המצב רק תגבר. כל האירועים מצביעים על כיוון זה.

ספר ההדרכה למורים שפורסם זה עתה במינכן, בשם "Aufbruch der deutschen Nation 1914-1933" הוא עתה המדריך הרשמי להוראת ההיסטוריה הגרמנית בבתי הספר. ה"תורה" לה מטיף ספר זה היא:

"כל האומות מקנאות בגדולתה הבלתי ניתנת לכיבוש של האומה הגרמנית, ולכן יצרו טבעת חנק שמטרתה להרוס את גרמניה. היהודים הם גורם זר שהיו, ועדיין הם הרסניים ברמה הגבוהה ביותר ללאומיות, למרקם התרבותי ולקדמה של גרמניה."

אמירות אלה מכוונות לכך שאלמלא היהודים, גרמניה כיום הייתה מדינה שלווה ומאושרת.

בבתי ספר רבים, ילדים יהודים מופרדים מילדים אחרים, לא מתירים להם להשתתף בפעילויות ספורטיביות ובאירועים אחרים. בחצרות בתי הספר התלמידים מחרימים אותם, והמורים הרחיקו לכת עד כדי כך שהם מסרבים לקבל מהם כריכים ואוכל שהביאו כתרומה לילדים נזקקים.

רוח זו של שנאה ואיבה סופגים צעירי גרמניה, וכל מי ששוחחתי אתו הודה שגם אם יחול שינוי בסדר הקיים בגרמניה, הרעל כנגד היהודים מושרש כה עמוק שייקח זמן רב (לפחות דור) כדי לשנות מצב זה, אם זה בכלל ניתן.

יהודים בגרמניה ומחוצה לה הודו בפני כי הם חיים בפחד וברעד מתמיד, שהמצב המתוח של שנאה יוקדת כנגד היהודים, המופצת בעזרת יכולות הנאום וההסתה של מנהיגים נאצים כגון גבלס, גורינג, שטרייכר ועוד רבים אחרים היא הוכחה נוראה לכך שבמקרה של ניסיון התנקשות בהיטלר, למשל (ולא חשוב על ידי מי), או במקרה של הרעה במצבה הכלכלי של גרמניה או בניסיון להחליף את הסדר הקיים בגרמניה כיום, ניתן להניח בוודאות כי יתרחש פוגרום נורא בעוצמתו והיקפו כנגד היהודים.

במקרה של מלחמה, היהודים יהיו הראשונים בחפירות הקדמיות. יש הסבורים כי פרוץ מלחמה היא הגזמה פראית של מוח חולני, אך האימונים הצבאיים האינטנסיביים של צעירים גרמנים מכל הגילים, המתבצעים בעצמה שלא נודעה כמוה עד עתה אפילו בגרמניה, מעידים באופן מובהק על מה שמתכננים המנהיגים, ואין זו הנחה מוגזמת אף אם זה נראה כך.

באופן רשמי אושר כי 500,000 גברים מובטלים גויסו לשורות ה-S.A מאז שהיטלר התמנה לקנצלר. זאת בנוסף לצבא החולצות החומות וה-S.S, H.J וה-S,H. אלה, שנראה היה כי התפזרו, הצטרפו למעשה לשורות ה- S.A.

בנירנברג וקלן, ראיתי כל הזמן את אנשי החולצות החומות: צעירים, נערים וילדים, צועדים ברחובות או מוסעים במשאיות צבאיות, עם או בלי ציוד, במספרים השווים, אם לא עולים על מה שנראה בגרמניה לפני המלחמה הגדולה (מלחמת העולם הראשונה).

העיתונות הנאצית מפרסמת באופן קבוע מאמרים ארוכים המלמדים את הקוראים כיצד להשתמש ברובים, אקדחים וכל אמצעי הלחימה האחרים. לאחרונה גם בנו מקלטים רבים כנגד תקיפות אוויריות או גזים רעילים. התעשיות היחידות שפורחות הן תעשיות המייצרות מדים, ספרות צבאית, דגלים, צלבי קרס, תגים, תמונות של היטלר וספרות נאצית בכמויות עצומות.

אין כמעט חלון ראווה שאינו מציג תמונה של היטלר, גדולה או קטנה. מחלונות הראווה של חנויות הספרים נעלמו הספרים של קנט, ניטשה, שופנהאור, היינה וגיתה, וכל ספריהם של אותם סופרים דגולים שהעשירו את התרבות הגרמנית ויצרו את העושר הספרותי שגרמניה יכלה להתגאות בו. במקומם ניתן לראות חלונות עמוסים בספרות גרמנית חדשה, כמו "מיין קאמפ", "גרמניה החדשה", "Hitler Heimat und Jude Verrecke" ומאות נוספות של ספרים דומים.

החרם השקט כנגד יהודים קיים ומתחזק בעוצמה. מספר החנויות המציגות "Deutsches Geschaft" (עסק גרמני) על כרזות של צלבי קרס גדולים רב מיני ספור, ובקלן יש שלט ענק בחזיתו של בית, בו כתוב: "היהודים הם מזלנו הרע", שלא לדבר על העיתונות הנאצית שעורכים שטרייכר, הותר ורבים אחרים. מי שלא קרא פרסומים אלה לא יכול להאמין שאפשר או מותר לכתוב דברים כה מרושעים, כה שפלים וכה שקריים כנגד עם שלם.

ספר הטלפונים של נירנברג אינו מפרסם הודעות או מידע ממנוייו היהודים ומרבית העיתונים יקבלו פרסומות מחברות מסחריות רק אם הן מלוות בהצהרה שהעסק "נקי" משליטה יהודית.

לא-יהודים שיראו קונים בחנויות יהודיות נכנסים ל"רשימה שחורה" בעיתונות המקומית, במיוחד בערים הקטנות ובכפרים.

העיתונות הנאצית מפיצה האשמות שקריות לפיהן נעשה שימוש בכסף היהודי בגרמניה לתמיכה בפעילות קומוניסטית המכוונת להרס גרמניה, ולכן ממליצה לעקל רכוש יהודי, כפי שנעשה לכספים של ארגוני העובדים הסוציאליסטים.

האנשים עמם דיברתי הודו כי הם חיים בידיעה שרכושם יעוקל אם יורע המצב הכלכלי בגרמניה. כולם מוכנים לאבד חלק מרכושם או כספם אם יימצא אמצעי להבטיח את בטחון שאר רכושם, לעצמם או לילדיהם.

גרמנים הנוסעים לחו"ל אינם יכולים, בדרך כלל, להוציא יותר מ-200 מרק לאדם לחודש. כדי לעזוב את המדינה יש להשיג ויזה מיוחדת בה יוצהר כמה זמן תישאר בחו"ל ומה מטרת נסיעתך. במידה והפקיד אינו מרוצה מאמינות הצהרתך, לא תוכל לקבל ויזה. סופר לי על סירובים למתן ויזות לנכים שבידם אישורים רפואיים על הצורך הרפואי לצאת לאתרי רפואה בחו"ל.

כל מי שחייב במס אינו יכול לצאת מהמדינה. גם הוויזות למאושרים שזכו בהן מוגבלות ל-3 חודשים בערך. יש להגיש בקשה חודשית ל-200 מרק בצירוף הדרכון הגרמני לאישור. נאמר לי כי תקופת ההמתנה קוצרה באופן דרסטי כך שהרשאות לצאת לחו"ל ניתנות רק במקרים חריגים.

פגשתי בציריך משפחה של 6 נפשות, שלמרות הכספים הרבים שהחזיקו בבנק בגרמניה נאלצו להישאר בשוויץ ללא כל אמצעים, מאחר והתקופה שהורשו להישאר הסתיימה, והם לא יכלו לקבל כסף נוסף אלא אם ישלחו את דרכוניהם לברלין, שם, חששו, יעוכבו הדרכונים מאחר ושהו בחו"ל 5 חודשים. במהלך תקופה זו נאלצו להמשיך ולהעסיק צוות שלם של משרתים, מאחר ונאסר עליהם לבצע פיטורים. במידה והיו סוגרים את ביתם ולא חוזרים אחרי 3 חודשים היו נחשבים לעריקים, וכל רכושם וכספם היו מולאמים. מה קרה למעשה למשפחה זו אינני יודע, אם כי יכולתם לקבל כ-600 פרנקים שווייצריים לחודש (2 מתוך השישה היו ילדים קטנים), מצבם כנראה לא היה כה קריטי.

יש מקרים רבים של אנשים חסרי אמצעים שאין ביכולתם לקבל ויזה, אך היו מוכנים לסכן את חייהם ולחצות את הגבול (הנקרא "הגבול הירוק") לצ'כוסלובקיה ובלגיה.

מאאכן לבלגיה ניתן לנסוע בטראם, וסופר לי על יהודי עשיר מאד שפיזר את מרבית רכושו ורכש ויזה לעצמו ולמשפחתו לאתר בבלגיה. הוא שלח את משפחתו ישירות ברכבת, והוא עצמו עלה לרכבת באאכן ועם חלק מרכושו בידו נכנס לקרון הטראם ועבר בבטחה להרבסטל. אך בנוסף לדברי הערך שברשותו החזיק אקדח טעון בשתי מחסניות. אינני יכול לאשר את אמתותו של סיפור זה, אך הוא מראה את דרך החשיבה של האנשים בימים אלה.

נראה שיש כיום 5 קטגוריות של יהודים גרמנים:

לקטגוריה הראשונה אקרא ציונים אמיתיים, שעוזבים בכל מחיר. פגשתי כמה מהם שהעבירו את עסקיהם לחלק מעובדיהם, מכרו את ביתם ורכושם תמורת כל סכום שיכלו לקבל, והם ממתינים עתה במריאנבאד ובמקומות אחרים להזדמנות מתאימה כדי לעזוב לפלשתינה.

הקטגוריה השנייה הם לא-ציונים לשעבר המגיעים אלינו בכמויות הולכות וגדלות, ומודים שהתנועה הציונית הצדיקה את דרכה ובמידה ולא הייתה קימת היה צורך להקים אותה עכשיו.

הקטגוריה השלישית היא של מתנגדי הציונות המאשימים את הציונים ברדיפות שהם עוברים, אך בכל זאת הם מוכנים לבוא לפלשתינה בתנאי שיורשה להם להביא את תרבותם, מנהגיהם ושפתם הגרמנית איתם!!! כאשר הם נשאלים מדוע בכלל ברצונם לעלות לפלשתינה, הם עונים כי "חוץ מזה לא נשאר לנו דבר.."

הקטגוריה הרביעית היא של אזרחים גרמנים ממוצא יהודי (Deutsche Staatsburger Judischen Glaubens). הם תולים את אסונם וצרתם של יהודי גרמניה ביהודי המזרח (יהודים שברחו ממזרח אירופה לגרמניה), שכולם ציונים. הם אינם מוכנים לעלות לפלשתינה, מאחר ואינם יכולים לשאת את המחשבה של חיים בחברת יהודים בלבד. הם מאמינים כי התקופה תעבור אם היהודים ישמרו על השקט, יתרחקו מאור הזרקורים ולא ינסו להגיע לעמדות שלהן אינם ראויים כיהודים. בקיצור, היהודי בגרמניה צריך להשלים עם כך שהוא נחשב לגזע נחות.

הקטגוריה החמישית הם "Naumann Jes" או "היהודים הגרמנים הלאומיים" כפי שהם קוראים לעצמם. הם לא 100% גרמנים, אלא 101%. מסופר שהם הצביעו בעד המפלגה הנאצית בבחירות, והם מוכנים להיות נאמנים לנאצים ולהתגייס לשורותיהם אם היטלר יסלח לסבתותיהם (היהודיות) על טעותן בהולדת הוריהם.

נקודת האור היחידה בענן הגרמני היא העובדה שאיננה ניתנת להכחשה, שיהודים גרמנים צעירים, גם מהקטגוריה החמישית, פונים לכוון לאומיות יהודית. מה שלא הצלחנו לעשות במשך 30 שנה, הצליח היטלר לעשות בין לילה.

כל הגברים והנשים הצעירים מגרמניה שפגשתי הרגישו רצון פועם ונכונות לעשות כל מה שביכולתם לעזרת הלאומיות היהודית. כולם היו חברים בגוף ציוני כלשהו, רובם למדו עברית והכינו את עצמם לחיים בפלשתינה, עם או בלי אמצעים. הם נפלאים וישמשו בוודאי ערך מוסף חשוב בבניית ביתנו הלאומי.

מרבית הדור המבוגר של יהדות גרמניה לא ניתן להנעה, מאחר ושורשיהם נטועים עמוק מדי באדמת ארצם. חלקם הגדול אינו מוכן לעזוב, אך הדור הצעיר מצפה להתחיל חיים חדשים כיהודים, ויש לעשות כל מאמץ להצילם מהרס מוחלט של יהדות גרמניה.

חרם על סחורות גרמניות בארצות שונות הוא בעל השפעה כלכלית על הסחר הגרמני, ואי אפשר להכחיש שהשפעתו מורגשת. השאלה הראשונה ששאלו אותי לא-יהודים שפגשתי הייתה: "האם זה נכון שהחרם על סחורות שלנו באנגליה מתרחב, והאם רק חברות יהודיות נמנעות מלקנות את מוצרינו? האם החרם יימשך? או אולי הוא נחלש?" תעשיות הביגוד, הלבנים, מוצרי היוקרה וצרכי הכתיבה מושפעות במידה רבה מהחרם. אך המכה הקשה ביותר למסחר הגרמני הייתה העברת המסחר בפרוות מלייפציג, מה שגרם לאיבוד של מיליון עד שני מיליון פאונדס לשנה.

אמנם, החרם גורם נזק גדול גם לכמה יהודים, אך הם עדיין מקבלים אותו בברכה, מאחר והם מבינים כי זהו הנשק היחיד שעשוי להשפיע במידת מה בכך שיגרום למשטר הנוכחי לפעול כנגד האלימות של ההמונים, שעד עתה קיבלו יד חופשית להשתמש בשיטות ברוטליות. יש להרחיב את החרם. פעילות ממוקדת כנגד תעשיות נוספות תגביר את המצב הבעייתי של הכלכלה הגרמנית ותכריח את המשטר הנוכחי לשנות את דרכי פעולתו.

בנוגע להצהרתו של היטלר שהיהודים בגרמניה אינם גרמנים, יש למצוא בסיס למשא ומתן להוצאת הרכוש היהודי של אלה שמבקשים לעזוב את גרמניה ולהתבסס בפלשתינה.

זה נשמע אולי הזוי, אך כך גם נשמעה הציונות למרבית היהודים ב-1896.

בשלב זה, אין כל תקווה ליהודים הנשארים בגרמניה.

פרסי וכל משפחתו, חוץ מסבתי ואחותה, נהרגו בבליץ, ההפצצות של הגרמנים במהלך המלחמה על לונדון בשנת 1940. סבתי, רות, בתו של פרסי בייקר, הייתה בארץ ישראל פה הקימה משפחה, אך נפטרה כשאבי היה בן 10, בשנת 1949. אבי ואימי נסעו לאנגליה בשנת 1972, וב-1979 חזרו לארץ והקימו מחדש את מפעל המכחולים המשפחתי. לפני מספר שנים יצא אבי פנסייה והוא עובד איתי. המפעל עדיין קיים ופועל במעלות תרשיחא, אך אינו שייך יותר למשפחתנו.