קריאה וכתיבה

(כתב: אורי מאיר-צ'יזיק)

אני לא כותב טוב. אף פעם לא כתבתי טוב. אני יודע שכמה מהקוראים עכשיו וודאי מרימים גבה, הרי חיפוש קל בגוגל יניב אין ספור תוצאות, כתבות, מאמרים ופוסטים שכתבתי. אבל זה לא אומר כלום. מאז שהתחלתי לכתוב אני לומד, לומד איך לכתוב. המורה שלי היא טלי, האישה שלי, בלעדיה אני לא חושב שמישהו היה מפרסם את הרעיונות שלי, כל נייר שיוצא תחת ידי עובר אליה והיא מחזירה אותו מלא, אבל מלא, בהערות אדומות זועקות. כשאנשים לא מאמינים לי אני מראה להם דוגמא, מצטט להם מספר הערות והם מיד מבינים. תמיד הייתי טוב יותר בלדבר מלכתוב.

אם אוכל להאשים עניין אחד בחוסר יכולת הכתיבה שלי, זה את הקריאה, תמיד היה לי קשה לקרוא. אחרי ילדות שבה זייפתי יכולות קריאה ובעצם לא הבנתי מה אני קורא, אובחנתי בנערותי כדיסגראף. אני לא יודע מה זה בעצם אומר, היום כל ילד עשירי נחשב לבעל לקות למידה. בעצם, אפשר להסביר את זה כך – לא קראתי אף ספר רציני ממש עד גיל 18.

אני זוכר איך קראתי את הספר הראשון, הוא היה גדול וכבד, "האזרח הראשון ברומי", של קולין מקאלוג, הכרחתי את עצמי לשבת ולקרוא גם כשלא ממש הבנתי מה אני קורא. במשך השנים פיתחתי לי שיטות שונות לקריאה ואני במסע מתמיד להשלמת הפער שיצרתי. אני מרגיש את הפער הזה רודף אותי בכל מקום, במיוחד כשאני כותב וכמובן באקדמיה שם אני מגלה את בורות הידע שלי.

באנגלית התחלתי לקרוא ממש רק כשגרנו בארה"ב ומצאתי נושא שעניין אותי כל-כך עד שכדי ללמוד אותו הייתי חייב אנגלית. יום אחד גשום מצאתי בחנות ספרים משומשים בסאן דייגו את הספר Food in Historyשל Reay Tannahill, קראתי את הספר מתחילתו ועד סופו, ואז עוד אחד ועוד אחד.

הכי קשים לי ספרי הפילוסופיה, הריכוז שדורשת קריאת ספר פילוסופיה הוא תמיד היה מעבר ליכולתי, אבל אני מרגיש שאני מתחיל לפצח גם את זה. במהלך העבודה על הדוקטורט שלי קראתי חומר פילוסופי היסטורי רב, אבל קריאה תכליתית אינה דומה לקריאה סבלנית של ספר מתחילתו ועד סופו. לאחרונה קראתי, ממש בלי סיבה אקדמית נראית לעין, את ספרו המרתק של קרלו שטרנגר, "אני, פרויקט מיתוג". הספר השפיע על דרך מחשבתי ואני מעריך את הרעיונות המוצגים בו, אבל יותר מכל נדהמתי כשסגרתי אותו אחרי שבוע. ממש מהר במונחים שלי.

היום אני כבר כותב מקצועי – יצא ספר שלי, הדוקטורט שלי מסתיים ועוד ספר בדרך – בימים אלו אני עובד על הספר הבא על "אוכל מקומי". אני עומד ממש לפני כתיבת הפרק על הבשר, לכבוד זה קראתי שני ספרים במקביל – שניהם מספקים נקודות מבט חיצוניות על תרבויות שאוכלות הרבה בשר.

הספר הראשון שקראתי הוא "אחרון הג'נטלמנים ההרפתקנים", שכתב הבריטי אדוארד בוקלר מוריס. הסיפור מתאר שבע שנים בתחילת המאה שעברה, בהם חי המחבר באזור הארקטי שבצפון קנדה, כשליח של "חברת מפרץ הדסון". בספר הוא כותב על הרפתקאותיו ובעיקר על המפגש שלו עם התרבות והחברה אינואיטית, שרוב מזונה בא מבשר חיות הים.

הספר השני הוא "שנת הבשרים שלי", של רות ל. אוזקי, ספר הסובב את מסעה של ג'יין, אמריקאית שהיא בת לאם יפנית, לחקר תעשיית הבשר האמריקאית.

שני הספרים מייצגים את עולם הבשר בדרך שונה – האחד עוסק בחיים, בחברה שחלק מרכזי בהתנהלותה הוא השגת המזון על-ידי צייד ועל התרבות שסובבת סביב חיים אלו; השני עוסק בתרבות שחלק מרכזי בהתנהלותה הוא גידול תעשייתי של בע"ח וצריכת בשרם. שניהם סייעו לי לפתח את דרך המחשבה שלי על הנושא.

את שניהם סיימתי יחסית מאוד מהר, תוך מספר ימים, הייתי כל כך שקוע בספרים שלא יכולתי להתנתק מהם – קראתי בגן המשחקים עם הבנות, קראתי תוך כדי הליכה, קראתי במיטה, קראתי (במחילה מכם) בשירותים, קראתי תוך התעלמות מהמתרחש סביבי. הרבה זמן חיכיתי לימים בהם אוכל לקרוא כך.

רוברט פירסיג כתב פעם משהו כמו – "reading is the enemy of writing". למרות האירוניה שבדבריו, אני נוטה להסכים איתו באופן כללי, באמת חוקרים יכולים לשקוע בקריאה אין סופית ולא להגיע לכתיבה. אבל אצלי זה שונה. לי יש פער להשלים ואני עובד על כך קשה מאוד.

על חלק מהספרים שקראתי ואהבתי כתבתי כאן.

על אילו ספרי אוכל ותזונה אתם ממליצים?