תיבת נוח של האינטלקטואליזם הישראלי

(כתבה: טלי מאיר-צ'יזיק)

הערב נקלעתי (בטובתי, בוודאי שבטובתי) לאירוע השקת תיבת נוח של הרעיונות האינטלקטואליים הגדולים של התרבות המערבית. השם הרשמי היה – ערב להשקת הספר החדש "האנציקלופדיה של הרעיונות". אבל אני הרגשתי כאילו שאנחנו יושבים תחת מצור, בספינה טובעת של ימי פומפיי האחרונים. עוד רגע והקלגסים של מהפיכת התרבות או סטאלין היו משברים את הדלתות ובאים להגלות את כולם לסיביר המטאפורית. הספינה האינטלקטואלית שלנו טובעת ועלינו להציל את אורח חיינו ולספק הצדקה עבת כרס להיתכנותם.

היה ערב מעולה. ערב תרבותי לעילא – נקראה שירה מעל הבמה, הושרו פזמונים ושירי מחאה, היה הומור רב (בחלקו פנימי) ואהבה ניכרת.
נהניתי מאוד.

הכל היה כל-כך תרבותי. לא במובן "רע" כלשהו של המילה, "תרבותי" במובן הכי טוב שיכול להיות. הוצגו יכולותיהם האינטלקטואליות של הכותבים, כישרונותיהם האומנותיים של בניהם (איל ערב הוא שד משחת על הפסנתר. זה פשוט לא יאומן מה שהבחור הזה יכול לעשות עם הקלידים) והוצגו המלצות מפי עמיתים נכבדים.
ערכים נבחרו בקפידה מתוך האנציקלופדיה והוקראו על הבמה עם או בלי מימיקה של הקוראים, עם או בלי תוספות.
הקראה של ערכים מסוימים הביאה לפרצי צחוק של הקהל. ערכים אחרים גרמו לכותבי הספר להתגלגל מצחוק בקרב קהל קשוב ושקט. בדיחות פנימיות אולי.

בשלב (המוקדם מאוד) שבו עלתה על המסך דמותו של אחד הכותבים והקהל הריע, הבנתי שנקלעתי לערב עם גוון אישי. רוב היושבים בקהל היו עמיתים, קרובי משפחה ו(הרוב הגדול) תלמידים ותלמידים לשעבר. כאלה היו גם הקוראים על הבמה, ששמם הולך לפניהם (ואת רובם זיהיתי רק כשהוזמנו בשמם, כלומר – לא בפניהם).
אני מבינה את זה. כלומר – מלבד את הבדיחות הפנימיות והתחושה שמדובר בערב לחברים (כ-300 במספר). כי את המחברים לא הכרתי עד הערב (ולא אף אחד מהיושבים בקהל).
למרות זאת, אני מרגישה, לפחות בחלקי, חלק מהתרבות הזו. מתרבות ניתוח התרבות והשיח התרבותי.
אולם בזכות זרותי יכולתי גם לראות את השאר. והשאר היה תחושת המצור. התחושה של אנשים שמערים אל תיבה את כל ערכיהם כדי שישמרו בסערות לבוא.

בתחילה, כשעלעלתי בכרך העצום שעמד למכירה בחוץ, ראיתי בו ציטוטים של עבודות וחיבורים שזיהיתי. הערכים שמצאתי בעמודים הרבים היו כאלה שזיהיתי מהשיח האינטלקטואלי של ניתוח התרבות. הנחתי שזו אנציקלופדיה ככל אנציקלופדיה, אלא שזו עוסקת ברעיונות.
ככל שהערב התארך וערכים נוספים הוקראו מעל הבמה התחוור לי שהם אינם מתיימרים לאובייקטיביות כלל.
מדובר בערכים עם ערכים, מדובר במהדורה עם עמדה, בקובץ עם דיעות.

כשהערב הגיע לערך "ג'יפ" ניסיתי להבין אם מדובר בפארודיה. אולי פארודיה על ערך.
כי מה לערך ג'יפ באנציקלופדיה של הרעיונות. וככל שהערך הוקרא ונאמר כך התגלגל הסיפור – זה אינו ערך אנציקלופדיה. כן, הוא מתחיל במסירת מידע, אבל הוא ממשיך בשיפוט העולם המוליד את הג'יפים, בעולם המקנה להם מעמד של סמלי מעמד (סמלי סטטוס) ובהערכת אותם אנשים המודדים את עצמם באמצעות ג'יפם.
ואחרי הערך ג'יפ, אל הערך זבל.

הבנתי שהאנציקלופדיה של הרעיונות איננה רק תיאור של הרעיונות אלא שהיא מבקשת להצהיר מהם הרעיונות הראויים. לגדר את האינטלקטואליזם מפני אלה הקמים עליו לרדדו ולשטחו. להיות קפסולה שתישלח אל עתיד עגום ומיובש מרעיונות, שתספר למי שירצו אז להקים להם מחשבה מהי מחשבה ראויה וכיצד ראוי לחשוב אותה.
שלא תהיה טראשית, שלא תנהג בג'יפ.

נהניתי מהערב עד מאוד. אולם לא קניתי את הספר בסופו של דבר. ואולי עוד אקנה.
התאכזבתי מהסיפא של הערכים, זו המלמדת אותנו מה עלינו לעשות.
יותר משהיא אנציקלופדיה, מבקשת האנציקלופדיה להיות מדריך עשה ואל תעשה לאליטה אינטלקטואלית שמרגישה נרדפת. לשמר את ערכיה. להסביר אותם.
וככזו, התרשמתי  שיש בה משהו עגום ואנאכרוניסטי.
(אבל תרבותי. מאוד מאוד תרבותי)

האנציקלופדיה של הרעיונות מאת דן ערב ודוד גורביץ'.
תמונות מהערב בפייסבוק.