חנוך פיבן ודיוקן עצמי בצמחי-בר אכילים

(כתב: אורי מאיר-צ'יזיק)

בסוף השבוע הייתי עם המשפחה בסדנא של חנוך פיבן.
שלושתן ציירו פורטרטים בחפצים ואילו אני חשבתי על לצאת וליצור דיוקן עצמי משמעותי עם הדברים שקרובים אלי.
היום נסעתי לסיור הכנה ביער האלונים הקטן של אלוני יצחק, לקראת הסיור ביום שישי הקרוב.
לקחתי לי זמן בצהריים הסתובבתי לי ביער וחשבתי איך ליצור את הדיוקן.
בהתחלה חשבתי להביא איתי קרטון לבן, אבל מהר מאוד ויתרתי על הרעיון והחלטתי לעבוד עם מה שיש.
מצאתי לי משטח אבן יפה והתחלתי לשוטט מסביבו ולאסוף דברים מעניינים. מידי פעם עברו מטיילים נחמדים ונעצו בי מבטים תוהים. אחד אפילו שאל אותי מה אני עושה וקיבל הסבר מפורט.

התחלתי מהכובע. חשבתי שהכי מתאים לעשות אותו ממשהו קשיח, כי הוא חלק ממני, בלעדיו אני לא יוצא לליקוט. בחרתי ענפי אלון תבור, שאת פירותיו מלקטים אך האדם מעולם לא הצליח לתרבת אותו, ובבלוטים הנבוטים של תחילת החורף השתמשתי לעיניים.

 את מעט השיער שיש לי מתחת לכובע יצרתי מעלים גזורים וטעימים של שום משולש האבא של השום שאנו מכירים.

מאוד התלבטתי לגבי האף, כי יש לי אף גדול, ואני גם מריח די טוב, לפחות כך אומרים אצלי במשפחה, פתאום ראיתי עלה של רקפת שנדרך על ידי מישהו בטעות ויצא ממקומו ושמתי אותו בתור אף. הרקפת גם מוגנת, וגם נאכלה לאורך ההיסטוריה.

לפה השתמשתי בעלה האהוב עליי והטעים ביותר לטעמי – הלוף. הלוף הוא רעיל ורק לאחר עיבוד מתאים אפשר לאוכלו וכך אני גם מרגיש לגבי דיבור – עדיף לחשוב הרבה והיטב לפני שאנחנו מדברים, לבדוק שהדברים מתאימים, לא פוגעים, לא נאמרים ללא תוחלת ורק אז להוציאם.

את הזקן הקוצני שלי הכנתי מעליו של האספרג, אותו אני מאוד אוהב, ואת הצוואר מעלי חרדל ואספרגוסים מבוגרים.

בסוף הוספתי גם פרח על הכובע, בשביל הצבע.

ואחרי כל זה, נזכרתי בדיוקן נוסף שיש לי, זה שפרלה הכינה עבורי מצמר.