כתב: ד"ר אורי מאיר צ'יזיק
ערכה: חוה רימון
המאמר נכתב עבור המגזין "חיים אחרים", ופורסם בגליון אוגוסט 2019
משנה: ציידים-לקטים היו מכוּוְננים ומסונכרנים עם עונות השנה, עם מופע הירח ועם מאפייני אזור האקלים שחיו בהם. המשימה שלנו היא למצוא את הכוחות הטבעיים שלנו בתוך הקצב הלא-טבעי של המציאות העכשווית
אני חְנון שלא נברא כדוגמתו, רחוק משימוש בחומרים משני תודעה או, בקיצור, כמו שאחי בטח היה אומר, "אני סאחי". המושג סאחי הגיע מהשפה הערבית, ומשמעו ערני או פיכח. אז אמנם בפי אנשים רבים אני אֶקָרא סאחי, אבל לא הייתי אומר שאני פיכח; אני פשוט יוצא מפיכחותי בדרכים אחרות מהמקובל.
בעולם המערבי בכלל, ובישראל בפרט, השימוש בחומרים משני תודעה מכל הסוגים עולה בהתמדה. ישראל מדורגת במקום הראשון בOECD- בצריכת תרופות הרגעה ושנייה בעולם בשימוש בריטלין ובקונצרטה. אבל מלבד אלה רווח השימוש גם באדרל, ציפרלקס, פרוזאק, אופיאיטים, מריחואנה רפואית ועוד.
אנשים משתמשים בחומרים אלה כדי להתמודד עם סטרס, כשהם מבקשים לתת מענה לאחד משני צרכים עיקריים והפוכים: הצורך לפוגג אותו והצורך להתחדד באמצעותו או, כפי שניסח את זה חבר שלי, המטפל באנשים שמשתמשים בחומרים האלה – הם משתמשים בהם או כדי להירדם או כדי להתעורר או כדי להשכיח את תלאות החיים ולהצליח להתנתק ולנוח או כדי לחדד את החושים ולהצליח להתמודד עם אותן תלאות. מריחואנה ונוגדי דיכאון הם דוגמאות לחומרים המפיגים את הסטרס, ואדרל וריטלין הם מאלה שמחדדים את החושים.
משחר הימים השתמשו בחומרים משני תודעה (חשיש, אופיום ועוד). בתרבויות שבטיות הם שימשו, ועדיין משמשים, לריפוי (טראומה, מצבי כאב ועוד) ולטקסים; בדרך כלל התייחסו אליהם ביראת כבוד ולא עשו בהם שימוש סתמי, יומיומי (אף שהיו מקרים יוצאים מן הכלל). על רקע זה אני שואל, מה קורה כשהשימוש חורג מעניינים רפואיים או טקסיים והופך זמין לכול. האם גם כאן, כפי שקורה עם משככי כאבים, השימוש הופך בקלות יומיומי, נרחב ולעיתים גם ממכר? האם מפתחים תלות בהם? האם בלעדיהם התפקוד נפגע? סביר להניח שאדם שהורגל מילדות ליטול כדור, כדי להתרכז לאורך היום בבית הספר, יהיה זקוק לכדור כזה כדי להתרכז גם בחייו הבוגרים. כך גם אדם, הנוטל כדור נוגד דיכאון כדי להתמודד עם תקופה קשה (ותקופות קשות יש לכולנו), יפנה שוב לפתרון הזה בכל פעם שירגיש את אימת הדכדוך. הרמב"ם, בהתייחסו למתן תרופות, מתאר זאת כך: "כאשר כוח זה מחוזק באמצעות תרופות כל פעם שהוא חלש, הוא יתרגל למצב זה, וכל פעם שכוחותיו ייחלשו, הוא יזדקק להנעה חיצונית. וכן, ברור שהדבר הנכון לעשות הוא להימנע. וכך ראוי לעשות בכל מצב שאין בו סכנת חיים" (האיגרת על הקצרת, החלק ה-13).
אין מנוס מהתמודדות עם קשיים וטלטלות הנפש בחיי היומיום שלנו. אמנם נבראנו עם גוף ומוח של ציידים-לָקטים, ששימשו אותנו במהלך התפתחותנו על פני כדור הארץ, אבל הגוף והמוח הזה חיים היום בחברה עירונית, וככל שהעולם הופך מהיר ותובעני יותר, כך אנחנו טובעים בתוכו. אנחנו לא בנויים ללחץ ולמשך העבודה הרווחים בימינו. צייד-לקט הסתובב בשטח, בטבע; הוא התנועע הרבה, ישן בחוץ, והיה לו זמן פנוי לחשוב וגם להיות חלק מהקהילה. גופו ונפשו היו מכוּוְננים ומסונכרנים עם עונות השנה, עם מופע הירח ועם מאפייני אזור האקלים שהוא חי בו.
אנחנו מסונכרנים פחות לאין ערוך. ככל שאנחנו מנותקים יותר מהסנכרון, כך קשה עלינו ההתמודדות וגובר הצורך בחומרים המשפיעים על התודעה שלנו; עד כדי כך שלעיתים אנחנו כבר לא רוצים להתמודד באמת עם המציאות, וגם לא זוכים לעידודה של הקהילה לעשות זאת. ואז מה קל יותר מאשר לקבל סיוע מידי, כזה שלא דורש מאמץ? פשוט ליטול כדור ולהמשיך הלאה?
אבל תגידו שהעולם כמנהגו נוהג, שהוא תמיד מתקדם ושאנחנו לא יכולים לרדת מהרכבת הדוהרת. גם אני חי באותו עולם, וסובל מאותם תסמינים. יום יום אני מנסה למצוא את האיזון. כמו ברפואה העתיקה, גם פה מילת המפתח היא איזון. הרעיון של הרפואה העתיקה הוא לנסות להשפיע על התודעה ולאזן אותה, לא דרך התערבות מבחוץ (תרופה), אלא באמצעות מה שנקרא "הכוחות הטבעיים".
בהקשר זה כתב הרמב"ם, שהוא יודע שהצער והעצב על מה שעבר לא יועילו בשום עניין ואין שום תוחלת במחשבה זו. אֵבֶל על כסף שאבד או על אדם שהלך לעולמו כמוהו כאבל על היותנו בני אדם ולא מלאכים או כוכבים. מחשבות אלה, כתב הרמב"ם, מביאות לקוצר הרוח בעתיד. כך גם בנוגע לעתיד: כל מה שעתיד לקרות הוא אפשרות; אפשר שיקרה ואפשר שלא יקרה. כמו שחוששים שיקרה נזק, כך מן הראוי להרחיב את הביטחון שיתחולל הטוב, שהרי גם זו אפשרות.
כל אחד מאיתנו יכול לתרגל את דרך המחשבה הזו שהציע הרמב"ם, כדי להתמודד עם מצבי מצוקה שונים וכדי לשפר את איכות החיים במהלך היומיום. כל אחד מאיתנו מוזמן להישיר מבט למקורות הדאגה המחלישים את כוחות הנפש שלנו ולשאול: האם הם השתלטו עלינו עד כדי כך שאין ביכולתנו לעשות משהו כדי לשנות? אם התשובה היא חיובית, אם אין ביכולתנו להשפיע על העתיד, מוטב שנניח לדברים להיות. אין טעם לעסוק במה שלא יכול להיות אחרת. אם אנחנו מגלים שיש ביכולתנו להשפיע על העתיד, גם אז נכון יהיה לעשות את מה שאפשר ולהניח לשאר.
בכל פעם שאני נתקל בקושי, אני מנסה לחזור לדבריו של הרמב"ם ולראות איך הם יכולים לשמש אותי הפעם, איך אוכל לשמור על רוחי מלמעוד וליפול בגלל עניינים שממילא אינם בשליטתי. אבל יותר מזה אני בודק מה אני יכול לעשות כדי להרחיב את התודעה שלי ולשנות אותה בכוחות עצמי. הנה מספר אפשרויות:
- לצאת לטבע; יש היום מחקרים המראים שיציאה ליער משפיעה מאוד על הגוף והנפש. ביפן קוראים לזה מקלחת יער.
- להשתעמם קצת; לשבת ולבהות ככה סתם.
- לארגן נקודות עצירה יומיות, זמן שבו עוצרים באופן קבוע את המירוץ ונחים, מסתכלים על העולם בפרופורציה.
- במסורות רבות יש טקסים מדיטטיביים (ללא חומרים) המביאים לידי התעלות רוחנית (למשל טקס הזיכר אצל הסופים).
ויש לי גם וידוי לסיום. אני לא באמת סאחי; אני שיכור ולא מיין ידידיי. אני כן משתגע וכן מתחרפן וכן מתנתק, אבל אני עושה את זה בלי חומרים. אולי כמו הסופים, מגיע למצב פסיכדלי בלי סמים.
ליד: הרמב"ם אמר שהצער והעצב על מה שעבר לא יועילו בשום עניין ואין שום תוחלת במחשבה זו. אֵבֶל על כסף שאבד או על אדם שהלך לעולמו כמוהו כאבל על היותנו בני אדם ולא מלאכים או כוכבים
