כתב: ד"ר אורי מאיר צ'יזיק
ערכה: חוה רימון
המאמר נכתב עבור המגזין "חיים אחרים", ופורסם בגליון ספטמבר 2019
משנה: תמיד לפני שמתחילה שנה חדשה, יש צורך אוטומטי להתחדש לקראתה, אבל האם זה בריא בכלל? ואם כן, אז איך?
אנחנו עובדים מבחינה ביולוגית במסלולים מעגליים ומחזוריים. רבים מהתהליכים הביולוגיים המחזוריים של התא בטבע מתבססים על המחזור הצירקדי (יְמַמִי, כפי שחידשה יפה האקדמיה ללשון), כלומר 24 שעות, או על מנגנונים מעגליים אחרים של שנה, חודש ועוד.
איך פועל המחזור הצירקדי? במוח שלנו יש שעון, שעון ביולוגי. מושבו בגרעין העל-תצלובתי שנמצא בהיפותַלַמוּס. השעון הזה פועל גם באופן עצמאי, אבל מבחינה אבולוציונית הוא בנוי כך שהוא מושפע מגורמים חיצוניים, כמו אור וחושך או קור וחום, ומסתנכרן איתם. אחד הגורמים המרכזיים בתהליך הסנכרון הזה הוא הורמון המלטונין. הוא מושפע מהתאורה בחוץ ומתאם בין מצב הערות שלנו לשעות הלילה. הוא מופרש בצורה מוגברת, כשיש חושך, ובין השאר אחראי על התחושת העייפות והנמנום שלנו ועל הורדת טמפרטורת הגוף כחלק מההכנה לשנת הלילה.
חוץ מהמקצב הצירקדי שהוא המרכזי יש בחיינו עוד מקצבים רבים, חיצוניים ופנימיים. השעון הביולוגי והמערכת ההורמונלית שלנו בנויים לחיים בקצב מסוים, המסונכרן עם אותו מנגנון החוזר על עצמו ללא הרף – יום ולילה; ירח מלא וירח חסר; סתיו, חורף, אביב וקיץ.
כשאנחנו לא מסנכרנים בין השעונים הפנימייים לחיצוניים, מתחילות הצרות. למשל: כשנוסעים במהירות לאזור זמן אחר והמקצב משתנה פתאום, אז מתבלבל השעון הביולוגי, ויש לנו ג'ט לג. אבל גם השפעות קצרות יותר משבשות את המקצב; כשאנחנו צופים במסך מואר לפני השינה, המוח שלנו לא מפריש את המלטונין שיסייע לנו בתהליך ההירדמות, כי הוא חושב שעדיין יום. לחלופין, כשאנחנו נשארים ערים בלילה, הגוף מדלג על כל מיני פעולות ביולוגיות שהוא מתוכנת לעשות בזמן השינה.
שיבושים חוזרים ונשנים של המקצב הצירקדי עלולים לגרום לדיכאון, לבעיות שינה, להפרעות קשב וריכוז ולהפרעות פיזיולוגיות שונות. כיום משמש המלטונין כתרופה לטיפול בתופעות שונות, מנדודי שינה עד בעיות התפתחות אצל ילדים והפרעות במערכת החיסונית.
ברפואה העתיקה, ממש כמו שאנחנו מגלים כיום, הייתה למקצב חשיבות רבה, והוא היה חלק מנוהל שמירת הבריאות והטיפול הרפואי. בספר הנהגת הבריאות מאת הרמב"ם, בשערים העוסקים בשמירה על הבריאות, יש התייחסות ענפה לשעות המנוחה והתנועה, האכילה והצום, השינה והערות, ברמה הכללית היומיומית, אבל גם ברמה המפורטת יותר העוסקת ברפואה. כתבי הנהגת הבריאות עוסקים בהתאמת תזונה לשעות השונות ביום, לעונה מסוימת או לזמן מסוים בחיים. ככלל, התרבות, הרפואה והמדע העתיקים עוסקים בסוגיות כמו אם לתת תרופה בזמן של ירח מלא או חסר או לזרוע שדה בלילה או ביום ובאיזה זמן בחודש. גם הדתות השונות, על חגיהן וטקסיהן, האישיים והקהילתיים, מסונכרנות עם המנגנון הזה. החגים היהודיים, למשל, שהם חגים חקלאיים ביסודם, מסודרים על פי מופע הירח.
בתוך מערכת כזו, שהסנכרון בה הוא מרכיב כה מרכזי, להרגלים יש תפקיד מכריע. הרמב"ם כותב על ההרגלים ועל חשיבותם ומדגיש שיש לשנותם רק במקרי קיצון וגם אז בתהליך הדרגתי, שבו ממש מרמים את הגוף כדי שלא ישים לב. הוא מזהה ששינוי הרגלים בבת אחת יכול לגרום נזק, כי הוא מוציא את האדם מהמקצב שהוא רגיל אליו.
הסתגלות למקום חדש ולתנאים חדשים הייתה קשה מאז ומעולם. אמנם ג'ט לג לא היה, כי המעבר ממקום למקום היה איטי ומדורג, אבל ההסתגלות היא גם לתנאים המשתנים. אִבְּן אבי אציבעה (רופא והיסטוריון ערבי בן המאה ה-13) סיפר בספרו על רופא יהודי נמוך קומה מחאלב שנקרא לטפל בשפחה שהשליט אהב מאוד; היא חלתה עד כדי סכנת חיים, ורופאים רבים לא הצליחו לרפא אותה. כשהגיע אליה, אמר לה: "אני מסוגל לרפא אותך במהירות, אבל את חייבת להבטיח שתעני על כל שאלותיי." פה הוסיף אבן אבי אציבעה הערה שמצבה הבריאותי נקרא "השתנות המזגים" (מתע'ירת אלמזאג'). היא הסכימה, והוא שאל אותה בין היתר מאיזו דת היא. "אני נוצרייה," היא ענתה. "מה היה המאכל שאכלת הכי הרבה בבית?" הוא שאל. "בשר בקר," ענתה, "וגם נהגתי לשתות יין." הרופא היהודי בישל לה תבשיל מעגל עם שום ולֶבֶּן ולחם (שנהגה לאכול במקום מוצאה). היא אכלה אותו בהשתוקקות, ואז נפלה עליה עייפות כבדה. כיסה אותה הרופא בשמיכה מפרוות של סנאים, והיא ישנה שינה עמוקה כמעט יומיים והתעוררה בריאה. תופעת השתנות המזגים היא מה שאנחנו מכנים שינוי הרגלים (יציאה ממקצב). השינוי בהרגלים הוא זה שגרם למחלה, והחזרה להרגלים הביאה להבראה.
האם בכלל בריא להתחדש? הרי צריך לשמור על ההרגלים ולהסתנכרן עם מעגלי החיים. אלא מה, תהליכי ההתחדשות יכולים גם הם לנבוע מתוך אותם מקצבים ומעגלים קבועים. אחרי הקיץ שבים ונובטים מדי שנה הצמחים, בכל אביב פורחים מחדש הפרחים. אנחנו בתחילת השנה העברית, ובתחילת שנה יש כל כך הרבה התחדשויות. התמדה בלמידה או בלימוד, חזרתיות, מביאה תובנות חדשות. לא בהכרח התחדשות היא יציאה מהמעגל, אלא יכולה גם לנבוע מתוכו.
תוך כדי העיסוק שלי באוכל אני מזהה, בכל שנה מחדש, את ההתרגשות, כשאני מחכה לעונה של הבמיה או להכנת הפלפל החריף המותסס בקיץ, לחורף שבו כל שנה מחדש צומח לו האספרגוס, לכבישת הצלפים או לאריית התאנים.
למרות חשיבות המעגלים וההתחדשות שבתוכם, צריך לזכור שלעיתים אנחנו יכולים להיות כלואים בתוך מעגלים שלא מתאימים או מזיקים לנו, ואז חשוב להתחדש לגמרי, אבל בזהירות ובתשומת לב.
אם כן, צריך גם לחדש וגם לשמור על איזון המקצבים שלנו. וכשאנחנו שואלים את עצמנו אם אנחנו במעגל או במקצב הנכון לנו, עוד קודם לכן עלינו לעשות שתי פעולות:
לנסות להסתנכרן ככל האפשר עם סביבתנו הטבעית, עם האור והחושך ועונות השנה. יש מקומות שבהם כדי לעשות את זה, כדאי לצאת למספר ימים בשטח, ללכת לאיזה יער, אבל גם בעיר אפשר לייצר תנאים מותאמים יותר.
לנסות ללמוד את הדברים שקורים לנו כל שנה באופן מחזורי, מתי אנחנו עצובים או שמחים יותר, לְמה אנחנו מחכים ומה אי אפשר להחמיץ.
אחרי שתי פעולות אלה אפשר למצוא איך להתחדש.
ליד: הרמב"ם כותב על ההרגלים ועל חשיבותם ומדגיש שיש לשנותם רק במקרי קיצון וגם אז בתהליך הדרגתי, שבו ממש מרמים את הגוף כדי שלא ישים לב
