בין עמק חפר לתל-אביב – שבוע שני למסע

(כתב: אורי מאיר-צ'יזיק)

לפני שבועיים יצאנו מהבית למסע הקיץ השנתי שלנו, זו הפעם השנייה. בשנה שעברה ניסינו בעיקר לברוח מחום הקיץ, אבל גילינו במהרה שהבריחה הפכה לתהליך לימודי של היכרות עם קהילות, גילוי של יצרנים מקומיים ויצירת חברויות חדשות. השנה אנחנו כבר מחפשים את החוויות במכוון.
המסע משבש מעט את סידורי העבודה שלנו והטור הזה קצת מתעכב.
את השבוע האחרון התחלנו בעמק חפר והמשכנו בתל-אביב.
בשבת (שלשום) עברנו מתל-אביב לנגב ואת סיפורי המדבר נכתוב בשבוע הבא.

שבחים לאירית

כשמגיעים למקום חדש עולה השאלה – איך לומדים להכיר את המקום ואת תושביו?
לפני שיצאנו מהרכב במפגש הראשון, בכורתנו איה הסבירה לנו – "צריך לגשת למישהו ולשאול איך קוראים לך? בת כמה את? אפשר לשחק איתך?"
בעמק חפר יש לנו יש עוד שיטה – לבקר את אירית שבח. אין כמו ארוחת בוקר אצל אירית, תוך כדי שיחה על שלל העסקים הקטנים והמקומיים בעמק חפר כדי לצלול הישר אל הבטן של העמק. אירית הנמרצת משלבת כוחות עם מיכל יונג וחברים נוספים להקמת סניף של תנועת סלואופוד בעמק חפר.
בנוסף לפעילותה הקהילתית, אירית מארחת בביתה קבוצות לארוחות מזינות וטעימות. ביחד עם בתה רני היא מארחת אימהות אחרי לידה עם תינוקות וילדים, ומעבר לכביש הבת שי מציעה תשוקה בתבנית אפייה. מעצמה מקומית ללא ספק.

ישבנו על המרפסת עם משפחת שבח על ילדיה ונכדיה, ואכלנו ארוחה מזינה, עשירה ונעימה – לחם מלא שאירית אופה, ממרחים ביתיים, ירקות אורגניים מקומיים ועוד. אחרי שסיימנו לאכול נשארנו לשבת ולדבר על אוכל מקומי וכלכלה מקומית כמעט עד ארוחת ערב.

(צילמה: שי שבח)

מסיק מגל

לפני כמה חודשים פנתה אלינו יפעת מקיבוץ מגל שנכניס את "מסיק" לאינדקס המקומי. עכשו שהגענו לאיזור הגיע הזמן לפדות את הזמנה לסיור ולביקור הזיתים והשקדים. מיד כשהגענו הבנות התבייתו על המכונה בפינה ועל הבחור החביב שביקבק והצמיד תוויות לבקבוקי השמן. הן הצטרפו אליו למשימה בתרועה רמה ולבסוף הוא אף נעתר ומילא עוד כמה בקבוקים, כי הן פיספסו את החלק הראשון כשנכנסנו.

עם הילדות עסוקות בעבודה אנחנו התפננו לתחקר את אורן, מנהל המקום, ואת יפעת. טעמתי שמן מזני הזיתים השונים ושקדים טבעיים ממטעי המקום. למדנו הרבה על גידול של זיתים ושקדים, על שיווק השמן ועל מה שעושים עם השקדים הטבעיים. אחרי שהבנות גמרו את עבודתן יצאנו לסיור במטעי השקדים שנמצאים על סף עונת הקטיף. טעמנו שקדים טריים וטעימים הישר מהעץ ופשוט לא הצלחנו להפסיק לפצח.
לקראת הסוף עזרנו עוז וזרקנו לתוך תבשיל התחקיר גם שאלות על קהילת המקום, מחירי השטחים ומצבו של קיבוץ שיש בו הרחבה ותיקה. לא ידענו שאנחנו מתפרצים לדלת פתוחה ועמדנו בצל הזיתים מרותקים לסיפור על הניסיון לתחזק קהילה בקיבוץ שהוא כבר לא קיבוץ ושרוב אדמותיו כבר אינן שייכות לו. שמענו כי למרבה המזל רוב הרוכשים בהרחבה דווקא משתתפים ומעוניינים לתרום לקהילה פעילה ותוססת, אבל לחברי הקהילה אין דרך להציב את הרצון להיות חלק כתנאי לקניית קרקעות ביישוב. נראה סביר שעליית מחירי הקרקע תמשוך אנשים המעוניינים בקרקע ולא בנוף האנושי. ימים יגידו.

קמח מלא בגנים העירוניים בפתח תקווה

בין לבין אני עובד. מעמק חפר נסעתי לעבוד בפתח תקווה, שם דיברתי ארוכות עם סייעות הגנים המכינות את האוכל לילדי הגנים של העירייה. אחרי השיחה, הסייעות הצליחו להשיג הבטחה מהאחראית על הגנים בעירייה שכל גן שירצה יוכל להזמין לחם מקמח מלא, היא אף סיפרה שלבית שלה לא נכנס קמח לבן.
אם אתם הורים פתח-תקוואים, עזרו לגננות – בקשו לחם מלא בגן.

קצת תרבות

באמצע השבוע עברנו לתל-אביב, מקומת הקרקע בבית הסוכנות הישן בכפר ידידיה, אל קומה רביעית שהטיפוס אליה נראה כמו טיפוס של עשר קומות. נראה שעלייה יום-יומית היא מתכון לאימון אירובי משופר, ועם משקולות כשחוזרים הביתה מקניות.
התמקמנו בלב תל-אביב לארבעה ימים וניצלנו אותם היטב בדחיסת כמה שיותר אירועי תרבות – הצגות, מופע מחול, מופע מוסיקלי לילדים התערבבו עם מפגשים עם חברים, שיחות על אידאולוגיה וצדק חברתי וטיולים ליד הים וברחובות הלחים.

ביום חמישי טלי ואני לקחנו כמה שעות זוגיות והלכנו ביחד להצגה "ריצ'רד השלישי" בקאמרי. "ריצ'רד השלישי" הוא אחד ממחזותיו הפוליטיים החשובים של שקספיר על עלייתו למלוכה ונפילתו של ריצ'רד השלישי. שייקספיר כתב את המחזה כמעין אזהרה לצופים, תמרור שמבקש להשים את ליבנו לשיטות שנוקטים פוליטיקאים כדי להגיע ולשמור על עמדות כוח. התוכנייה מציינת שבתיאטרון בחרו להעלות את שני מחזותיו של שייקספיר – ריצ'רד השני וריצ'רד השלישי – בו זמנית עם אותו אנסמבל כדי להדגיש את הביקורת הפוליטית, כדי לעודד חשיבה ביקורתית על מהלכים פוליטיים בימינו.
מאוד נהננו מהתפאורה, מהסאונד ומהביצועים התיאטרליים של חברי הלהקה. אולם למרות זאת, משהו בביצוע היה בעייתי, ואני יצאתי מההצגה די תוהה ומדוכא. במקום להפוך את ההצגה ליצירה רלוונטית שאפשר לצאת ממנה עם מחשבות ותהיות לגבי חיינו פה, ההצגה הזו קיבלה טוויסט של יצירה פופולארית. המניירות של השחקנים, ובעיקר של השחקן הראשי, נדמות כמכוונות לקהל חובב ריאליטי ובידור. לא כדי לסנוט בנו או לעורר בנו מחשבות על הבחירות הבידוריות הללו, אלא בפשטות כדי לבדר. כדי להעלות את הרייטינג. ואלה הם אכן המקרים בהם הקהל צוחק בקול.
כדוגמה אחרת – בכל פעם שבוצע רצח (והיו הרבה כאלה) כל הקהל מחא כפיים בהתלהבות. כשהסבתי את תשומת ליבה של טלי לכך במהלך ההצגה היא טענה – לא, מוחאים כפיים בזכות השירה האופראית של אלי גורנשטיין. עד שהגיע הרגע שבו הוא לא ממש שר, רק רצח ומחיאות הכפיים הגיעו ממש בתגובה לרצח, ואז טלי הסתובבה והנהנה אלי בעצב. אף אקט אחר לא זכה למחיאות כפיים במהלך ההצגה, כולל לא המונולוג הנהדר של הלנה ירלובה בתפקיד המלכה האלמנה והשכולה שמוקיעה את הרציחות ככלי לתפיסת השלטון. הרציחות בהצגה נותרו מנותקות ורחוקות – הרי כאן פוליטיקאים לא רוצחים, לכן ללא פרשנות התוכן הזה של שייקספיר נותר מנותק מחיינו וכל מה שאפשר להוציא ממנו זה בידור הנפש.

אז בשר, חשוב שיהיה אורגני?

בהמשך למה שכתבתי בשבוע שעבר על משלחת סין לאולימפיאדה, השבוע הייתה לי שיחה עם חבר טוב ומומחה לגידול בשר אורגני. הוא סיפר לי איך פה בארץ הפרות אוכלות זבל עופות (צואת עופות) והתרנגולות והדגים אוכלים קמח עופות (שאריות עופות טחונים). הוא גם סיפר שאנחנו המקום האחרון מבין מדינות ה OECD בצריכת מזון אורגני ונתן בתור דוגמא את אנגליה שבה 25% מתחליפי החלב לילדים הם אורגניים. כמה נמכרים אצלנו לפי הסטטיסטיקות?  0%.

באחת ההרצאות השבוע שאל משתתף בפליאה – "איך אף אחד לא יודע את זה?"
אז חשוב לי להגיד שהידע נמצא כמעט בכל מקום ומידי פעם, כמו בסוף השבוע הזה, מתפרסמת איזו כתבה גדולה בנושא האוכל שלנו. בדרך כלל אחרי כתבה כזו יש מעט רעש ואחרי כמה ימים עולם כמנהגו נוהג והכל חוזר לקדמותו. בסופ"ש במוסף הארץ התפרסמה כתבה גדולה מאוד על בשר. שווה לקרוא אותה. 

בדרך לנגב.

עכשיו אנחנו בדרך לנגב לשבוע עמוס, עליו אכתוב בשבוע הבא……

הרשומה הבאה – יומן מסע רמת הנגב