איך לגדל ילדים בעולם מלא ממתקים

בשיעור האחרון של "מזווה מקומי" הייתה לי אורחת מיוחדת מאוד – איה מאיר-צ'יזיק. כן, בעקבות שאלות רבות של חברי וחברות הקהילה על תזונה וגידול ילדים, החלטנו לקרוא לאחת מבנותיי לדגל והיא נענתה כהרגלה, בשמחה. הקדשנו את השיעור לדיון מעמיק בשאלה איך מגדלים ילדים ושומרים על תזונה מזינה בתרבות וסביבה שלא בהכרח מקדמים תזונה כזו.

כהכנה לשיעור וגם תוך כדי, איה ואני ניסינו לרכז את רשימת הדרכים שאותן נקטנו כשהבנות שלנו היו צעירות ואנחנו היינו הורים צעירים. אבל לפני שאני מביא כאן את הרשימה, חשוב לומר שזה לא מתכון, זו הדרך שלנו ואנחנו משתפים את העקרונות הבסיסיים שעבדו עבורנו. כל משפחה היא שונה וחשוב לזכור לחנוך לנערות כפי דרכן.

דוגמה אישית

זהו. זה העיקר. אם יש עקרון אחד חשוב לזכור, הוא זה: אנחנו לא דורשים מהילדות לעשות מה שאנחנו לא עושים. אין ארון נסתר עם סליק של ממתקים, אין קופסת חטיפים גבוהה שנפתחת בלילה אחרי שהן ישנות, אין "זה רק למבוגרים", אין בקבוקי קולה לחברים. אפילו אלכוהול וקפה כמעט לא צרכנו כשהן היו קטנות ורק ככל שהתבגרו המרכיבים האלה נכנסו לחיינו (וגם יצאו חזרה, לא משנה, סיפור ארוך ולא קשור).

למעשה, אנחנו לא דורשים מהילדות שלנו דבר. אנחנו אוכלים מה שאנחנו חושבים שכדאי וטוב לאכול ואין לנו ציפייה שילדות יצליחו להחזיק כוח רצון יותר חזק ממבוגרים. הרי זו ציפייה אבסורדית, אם כבר – ההיפך צריך להיות הנכון.

הגבולות הם שלנו

מהו ההיפך שהוא הנכון? אנחנו המבוגרים, לכן אנחנו יכולים להתמודד, הן לא. אנחנו מבינים מהראש, לנו יש יותר אפשרות להפעיל רציונליזציות ויותר הבנה של ההשלכות של מעשינו. הבנה היא יכולת שמתפתחת לאורך החיים. לכן, הגבולות הם אלה שאנחנו מציבים לעצמנו ולא איסורים שאנחנו מציבים לבנות.

מותר לנו לומר מה נכנס ומה לא נכנס אלינו הביתה, וכן על מה אנחנו מוכנים או לא מוכנים להוציא את הכסף שלנו. למעשה, בכך שאנחנו אומרים שיש דברים שלא נכנסים אלינו הביתה (כי כשהם בבית אז אנחנו מתקשים למנן את הצריכה שלהם) אנחנו מלמדים את הילדות שלנו עוד טכניקה שעוזרת להתמודדות עם אוכל מזיק. זה טוב, במרחב שלנו מותר ואף רצוי שנציב גבולות, זה הבית שלנו ויש דברים שלא נכניס הביתה. אנחנו לא תמיד יכולים לשלוט במה שקורה בחוץ, אבל הבית שלנו הוא מרחב בטוח לערכים שלנו.

זו גם הזדמנות מצוינת להסביר שלכל משפחה יש את סט הערכים שלה, את הגבולות שלה ואת אופי ההתנהלות שלה.

שפה מודעת

כשאיה רק נולדה, הייתה לטלי ולי שיחה שבה החלטנו ביחד שאנחנו מייצרים הפרדה בשפה בין אוכל מזיק למזון מזין. ממש במילים בהן נשתמש. הרי השפה העברית כבר מציעה לנו מילים טובות וברורות לדבר על אכילה מול תזונה והזנה.

כהורים, חשבנו מראש על המושגים בהם אנחנו משתמשים בשיחה על אוכל. לא רעל, לא זבל, לא בריא או לא בריא. רק מזין ומזיק. מושגים ברורים שאנחנו יכולים לעמוד מאחוריהם והם לא גוררים דעה מוקדמת או שיפוטיות. כי תזונה איננה דת, אין כאן חטאים או "נפילות", ומטבע הדברים – כשאין איסורים, לא צריך להסתיר.

יכולנו כך גם לדבר על סקאלה – יש מזונות יותר או פחות מזינים, יש מנות יותר או פחות מזיקות. יש אוכל שמזיק יותר לאורך זמן. אם תחשבו על זה רגע, הרי די ברור שזה מוזר לקרוא לאוכל "רעל". מרעל מתים מיד והילדים יכולים לראות שילדים אחרים אוכלים משהו ולא מתים ממנו (איזה מזל!), כך שהכינוי הזה לאוכל נשמע מוזר ומטעה. מכיוון שאוכל איננו רעל אלא משהו שעלול להזיק לאורך זמן, מחוץ לבית אפשר להתנסות באוכל כזה. לא צריך להסתתר כדי לאכול ממתקים, רק שיש לזה גבולות. הביתה נכנס רק מזון מזין.

כך, השפה מאפשרת הסברים במקום לקבע איסורים, ומייצרת הבנות במקום הסתרות.

למידה מתמדת

גם אנחנו, ביחד עם הילדות, נמצאים בלמידה מתמדת. לומדים יחד ומסבירים כל הזמן, שום טענה שלנו או אמירה לא באה ככה סתם, תמיד עומד מאחוריה משהו ואותו צריך להסביר. אם אנחנו לא צורכים סוכר מעובד זה לא סתם, זה כי סוכר מעובד הוא מזיק ואנחנו גם יכולים להסביר איך ומה הוא עושה לנו וגם לענות על שאלות.

במקביל, אנחנו לומדים איך להיות מודעים לתחושות הגופניות שלנו, יוצרים קשב לתחושות גופניות. אם יש לנו כאבי בטן, נחשוב ביחד מה אכלנו קודם. אם אנחנו לא מצליחים להירדם, ננסה להבין מאיפה זה מגיע. גם אנחנו על עצמנו וגם אנחנו עליהן, ביחד איתן. הרעיון הוא ללמוד, לחקור ולפתח הבנה של עצמנו ושל העולם סביבנו.

זו חווייה משמעותית. בגיל מסוים, הבנות החליטו בעצמן שהן מעוניינות להימנע מכאבי בטן ולכן הפסיקו לצרוך ממתקים. מכיוון שהממתקים נצרכו רק מחוץ לבית ולא כל הזמן, ומכיוון שהדיון בתופעות הגופניות היה ללא שיפוטיות אלא רק מתבונן, הן יכלו להבחין בשינויים שחלים לאחר צריכתם ולהחליט על הגוף שלהן בעצמן.

להתחיל מוקדם

זה עיקרון קצת משונה ולא אינטואיטיבי, אבל הוא הולך ככה – צריך לתת לילדים את העצמאות כשהם דורשים אותה, ולא כשנוח לנו. זה קצת קשור לגיל שנתיים, שאצלנו הוא לא היה נורא בכלל. בגיל הזה, הילדות מתחילות לדרוש לעשות דברים בעצמן, הן רוצות את העצמאות אבל העצמאות היא "מסוכנת", מלוכלכת, מבולגנת… לא נוח לתת לפעוטה בת שלוש להכין אוכל בעצמה. זה גם לא יוצא טעים וגם כל המטבח מטונף. אבל אם תחכו לגיל בו זה נוח, אז הילדים כבר יתרגלו שמכינים להם, שמבשלים להם ושהם לא נכנסים למטבח.

הבנות שלנו מתגאות בכך שהן מחזיקות סכין שף מגיל שלוש. נכון, זה הצריך השגחה, סבלנות, זמן והמון פעולות ניקיון… אבל עכשיו כשהן אחראיות על האש בסיורי הליקוט שלי ומכינות בעצמן אוכל מזין מתי שהן רוצות, זה משתלם בכל-כך הרבה רבדים.

היערכות להתמודדות

העקרונות האחרונים – אני לא יודע אם הם צריכים להיות אותו עיקרון או נפרדים. בסופו של דבר, אנחנו מגיעים אל המציאות – כל מה שעשינו בבית שלנו הוא טוב ויפה, אבל אז יש בתים של חברים, ימי הולדת, חג, חתונה, בת מצווה או כל אירוע אחר שאין לנו שליטה על מה שהולך להיות בו.

העיקרון כאן הוא להיערך מראש, ויש להיערכות הזו כמה מרכיבים:

• לדבר עם המארחים

חשוב לנו להבין מה הולך להיות מוגש מבחינת אוכל, על מנת שנוכל להכין את עצמנו ואת הילדות. כמו כן, אם אין מספיק מזון מזין, אנחנו נגיד למארחים שנביא חלק מהמנות או נתאם כיצד נוכל להביא איתנו מזון עבור עצמנו, כדי למנוע היעלבויות.

• להכין מזון מזין להביא איתנו

המזון המזין שלנו איננו תחליף, הוא הדבר עצמו. כשהילדות היו קטנות טלי התמחתה בעוגות קפואות נהדרות מפירות ואגוזים. אם היו אלרגיות בסביבה, התאמנו את סוג האגוזים או עברנו לפאדג' טחינה. העוגות היו הצלחה כזו שהן היו נחשקות יותר מאשר הקינוחים האחרים שטעמם היחיד היה "מתוק מדי". כך, בכל המנות שהבאנו – הצבעים, הטעמים והמגוון היה כזה שאיפשר לבנות שלנו להתגאות כשהילדים האחרים רצו לחלוק איתן. תמיד היה שפע של מזון מזין לחלוק.

• לדבר עם הילדות מראש ולהכין תוכנית

תוכנית עוזרת לנו לחשוב מראש על מה שחשוב לנו, איך נרצה לצאת מהאירוע ובאילו תחושות, מה חשוב לנו אולי לנסות (לפעמים הבנות היו אומרות לנו שהפעם הן דווקא רוצות לנסות מאכל מסוים שמעולם  לא ניסו וצפוי להיות) ואיך ניערך לכך. כך, גם אם לא עומדים בתוכנית במלואה, יש לנו אסטרטגיה נוספת להתמודדות עם חשקים ופיתויים.

• להכין את עצמנו

כל תוכנית היא בסיס לשינויים, אנחנו לא נבייש ילדה שלא עומדת בתוכנית שהיא עשתה מראש. אנחנו המבוגרים, הן הילדות. בתוך הרגע עצמו כבר קשה מאוד להטות את הכף, לכן צריך לנשום לתוך האפשרות שהן תאכלנה שטויות ולדעת שמה שחשוב ברגע הזה הוא לקבל את הכל באהבה בזרועות פתוחות ולהשאיר ערוצים פתוחים לשיחה. האוכל פחות חשוב מהיכולת להישען על אימא ואבא.

לפני כמה שנים, איה ונגה חשו שהן רוצות לאתגר את עצמן בתזונה נקייה לחלוטין. הן התערבו ביניהן על אכילה נטולת מוצרים מעובדים ועוד שלל מגבלות. שתיהן ניצחו, שלושה חודשים אף אחת לא נשברה.

כשהן היו קטנות דיברנו המון על מבחן המרשמלו, המחקר ההוא שעשו עם ילדים בו שמו מולם מרשמלו יחיד והבטיחו להם שתי יחידות אם הם יצליחו להימנע מלאכול את המרשמלו היחיד לפניהם. אני לא יודע אם זה באמת מנבא "הצלחה בחיים" כפי שניסחו זאת החוקרים, אבל אני בטוח שיש ערך לפיתוח של אסטרטגיות להתמודדות עם חשקים קצרי-טווח על מנת להשיג מטרות רחוקות יותר.

הרצון הוא "שריר" שצריך לאמן אותו אל מול החשקים הרגעיים. כמו שמאמנים שרירים, בסבלנות, עם סרגלי מאמצים, בלי שיפוטיות מול שינויים ביכולות, עם הבנה לתהליכים ועין על המטרות רחוקות הטווח. ועם המון קבלה ואהבה.

רוצים להצטרף למזווה מקומי? שידור שבועי קבוע בכל יום א, בין 20:00-21:00, פרטים בלחיצה כאן