עדכונים מהבלוג

הכניסו את כתובת המייל לקבלת עידכונים מהבלוג:
מאי 24, 2019

כתב: ד"ר אורי מאיר-צ'יזיק

נכתב לקראת הקורס הקרוב במשנתו הרפואית של הרמב"ם (שיחל ביום רביעי, 29.5.19, בתל אביב – פרטים בלחיצה כאן) וכמחווה לספר "היסטוריה של מהירות"

בתחילת השנה, בכנס של סלואו פוד באיטליה, נחשפתי למושג חדש: slow medicine, אז משמעות המושג עדיין לא היתה ברורה לי (כל החומר היה באיטלקית) אבל אני מיד יצרתי לי דיסיפלינה בראש וכמעט התנדבתי להקים סניף של תנועת הרפואה האיטית בארץ. אח"כ יצא ספרו של עמית נויפלד, "היסטוריה של מהירות" ואני בלעתי את הפרקים על הבריאות.

בספרו עוסק עמית בעיקר בשמירה על הבריאות ובצרכנות רפואית, בנושאים חשובים כמו דרכי הטיפול, קשר גוף-נפש והכי חשוב רפואה מונעת. אני רוצה לעסוק לרגע ממש ממש במחלה. למי יש זמן להיות חולה?

גם אני חי במירוץ. אני לא מתבודד ולא מנותק מהבנק, צריך להתפרנס, ללכת להצגת סיום חוג, להכין עוגה ליום הולדת, לשטוף כלים ולנקות, לעשות טיפול לרכב וגם אני צריך מידי פעם להיות חולה. חולי הוא דבר טבעי, הוא חלק ממנגנוני ההגנה של הגוף, בדומה לכאב גם כשאנחנו חולים הגוף מסמן לנו שמשהו לא בסדר, ואם אנו לא מאפשרים למחלה להיות, מתעלמים או מדכאים אותה, אנחנו לא פותרים את הבעיה אלא מקבעים חוסר איזון שיכול להתבטא בהמשך בדרכים שונות.

יעקב בן יצחק הישראלי, רופא ערבי יהודי בן המאות השתיים-עשרה והשלוש-עשרה, עסק במחלות אקוטיות (שפעת, דלקת) וכתב: "נדון כאן במחלות המגיעות לשיא במצבי משבר – בדרך כלל ביום השלישי למחלה לכל המוקדם, וביום הארבעים לכל המאוחר." מי שתרגמה עבורי את הקטע הזה כתבה הערה שזה לא נראה לה הגיוני, אבל זה חוזר בהמשך הטקסט אז כנראה שזו כוונתו. הרי מי יעלה על הדעת שנמתין לראות מתי מגיע שיאה של המחלה.

בעולם המהיר שלנו רוב האנשים לא מאפשרים למחלה להגיע לשיא, כמו שהיה מקובל בימי קדם, היום אנחנו ממהרים להוריד את החום, לחסל את החיידקים, ולקחת חומרים מדכאי דלקת. לאף אחד החי בקצב שלנו, אין זמן לתת למחלה לעשות את עבודתה, שהיא להשיב את הבריאות והאיזון.

נסו פעם להיות באמת חולים, לשכב במיטה, להתבונן וללמוד את התקדמות שלבי המחלה, עלייתה וירידתה. תפקידו של הרופא לא צריך להיות דיכוי המחלה, אלא לאפשר לתהליך להתקדם, לשמור עלינו במהלכו ולתמוך במערכות הגוף שלנו תוך כדי.

חוסר היכולת לאפשר לעצמנו את "הזמן להיות חולים" ולתת זמן לתהליך ההחלמה לא נפוץ רק במחלות אקוטיות, אלא גם ואף יותר בולט באלה הכרוניות.
בשונה ממחלה אקוטית מקומית, במחלות כרוניות, במיוחד כאלה שאנשים מסתובבים איתן שנים ומנסים כל טיפול או שיטה כדי למגר אותן, תהליכי ההחלמה הם ארוכים אף יותר ואי אפשר לעשות אותם תחת לחץ. לך שכנע אדם שהתנסה במגוון טיפולים להרפות למשך החודשים הקרובים, לאפשר לגוף תהליך ריפוי ולצפות בשלבי ההתקדמות שלו (היינו יכולים לצפות כי חודשים בודדים ייראו לו כזמן מועט ביחס לשנים של סבל שעבר, אך ההיגיון האנושי פועל אחרת)

אני מרגיש שרוב מה שאני עושה זה לנסות לשכנע אנשים דווקא להימנע מטיפול ולתת עוד זמן. זה ודאי יעורר עלי את חמתם של נציגי הרפואה המודרנית שרק רוצים להעניק טיפול כדי לרפא את המחלה, והחולים שרק מעוניינים להקל על כאבם. הדבר מזכיר לי משפט של הרמב"ם מהאגרת על הקצרת, בו הוא משבח את הרופאים במצרים כי: "אז הם לא משתמשים בתרופה ברוב המקרים אלא מסיטים את תשומת ליבו של החולה עד שכוחו מתחזק כך שהחולה מתרפא, או עד שהוא נעשה יותר חלש ומת. אני משבח דרך זו מכמה היבטים" אחד מההיבטים לטעמו הוא שזה מצליח יותר מאשר זה נכשל.  

 

אני מקדיש את הקטע הזה לתנועת ההאטה

תגובה אחת על “אין לי זמן להיות חולה”

  1. בשמת_א הגיב:

    כל כך נכון. כל כך נכון. ואנחנו גם לא יודעים בדרך כלל איך לעשות את זה, להרפות, לתת לגוף לעבור תהליך ריפוי במנוחה, ולצפות בו בתהליך ההתקדמות. בוודאי במחלות מפחידות כמו סרטן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *