פולנטה ליומולדת

(כתב: אורי מאיר-צ'יזיק)

לכבוד יום הולדתי ביקשו מארחי להכין לנו ארוחה איטלקית מסורתית. אמנם יום הולדת בשיא הקיץ, אבל אני רציתי לטעום דווקא מהטעמים החורפיים המקומיים – פולנטה. רציתי שיכינו לי פולנטה.

בארוחה היו שתי מנות. המנה הראשונה, שנחשבת ברוב המקרים המנה האחרונה (כי הייתה מתוקה) נקראה sebadas והיא מאכל מסורתי מסרדיניה. זה בעצם רביולי גדול מאוד מבצק מתקתק ממולא בגבינה מקומית, מטוגן ומוגש עם דבש.

המנה העיקרית הייתה זו שביקשתי, מנה מוכרת שכבר יצא לי להכין, אבל לא ידעתי כמה צריך להשקיע כדי שתצא מושלמת, שתצא כמו שהיא אמורה להיות. לא הייתי מוכן לזה. גם אכלתי וגם הכנתי כבר כמה פעמים בחיי פולנטה וזה היה מאוד פשוט – מים, מלח, קמח תירס, אולי חמאה או שמן ומבשלים. אבל פה זה היה סיפור אחר – קמח תירס איכותי נכנס לסיר עם שמן זית ולאט-לאט מוסיפים עם מצקת מים מסיר אחד שמתבשל לו לצידו של הסיר המרכזי וכל הזמן מערבבים. התהליך הזה לקח בערך שעה. לאט ובסבלנות. הערבוב קשה, מאמץ, כולם מזיעים. מידי פעם מתחלפים המערבבים ומישהו אחר מערבב, בשלב מסוים צריך גם שמישהו שיחזיק את הסיר עם הדייסה המתקשה. בוזקים מעט מלח. כל הזמן טועמים וממשיכים לערבב.

עוד סיר שמתבשל בינתיים על הכירים מכיל רוטב עגבניות עשיר מאוד. עם תבלינים.

בינתיים, המערבבים המתחלפים יוצאים ותרים אחרי קרש בגודל מתאים. הם מודדים את הקרשים הרחבים השונים על השולחן הארוך בחוץ ובוחרים באחד מתאים. אחרי קירצוף רציני הוא מוצב על המפה הצהובה (בצבעי אוזו). וכשמרגישים שהפולנטה מוכנה – מתחיל הטקס.

סיר הפולנטה מובא אחר-כבוד החוצה, כבד, על-ידי האדם החזק בסביבה. הוא מחזיק את הסיר בזווית מעל הקרש ומנער לאט ובזהירות. הפולנטה, שנשפכת חמה ומהבילה לאורך הקרש, מתקשה מיד באוויר הקריר (קיץ, אבל בכל זאת ערב בצפון איטליה) ומקבלת מראה של לבה-געשית שהתקררה. על הפולנטה נמזג רוטב העגבניות העשיר, אני אכלתי בעיקר בידיים (אני חסיד של אכילה בידיים) אבל השאר אכלו בכפות הישר מהקרש.

ובסוף, כמו בסוף כל ערב איטלקי כפרי, שתינו הרבה יין מקומי.

איזה יום הולדת איטלקי קייצי!!! אמנם היה שיא הקיץ, והפולנטה היא מאכל של חורף, אבל יום לפני זה היה מטח של ברד כבד פה, לכן אולי הכל מסתדר.