מה עשתה לנו אגירת המזון?

ספר חדש הולך ונרקם בעקבות הקורס האהוב שלנו "מה זה עושה בצלחת שלי?".
הספר יעקוב אחרי המהפכות בתזונה האנושית ויתחקה אחרי עקבותיהן עד לצלחות התזונה המערבית המודרנית.
במיוחד לקוראי ולקוראות הבלוג שלנו, נגניב מדי פעם הצצות קטנות לתוכו.

והפעם – נמשיך להציץ אל תוך הפרק השלישי:

אחד המחקרים המעניינים בנושא הוא של החוקר דני נווה, חוקר ישראלי שנסע לחיות זמן מה לצדם של הנייקה, חברת לקטים-ציידים, בג'ונגלים של דרום הודו. הנייקה הם חברת לקטים-ציידים של החזר מיידי, כאלה שלא אוגרים את מזונם בשום צורה אלא צורכים אותו באופן מיידי. מסתבר שמערך היחסים החברתי שלהם הוא שוויוני לחלוטין, הן ביחסים בין האנשים בתוך הקבוצה והן ביחסם לסביבה.

נווה חקר את השינויים שעוברים בני הנייקה כשהם מתקרבים לחברה החקלאית (שנמצאת בפריפריה של האזור בו הם חיים) ומה קורה לתפיסתם כשהם משלבים בפעילות שלהם פעילויות כלכליות שאינן מתאפיינות במיידיות. מה קורה כשהם עורכים את אותו ליקוט או אותן עבודות בדיוק, אך מטרתן היא אגירה או סחר?

אחת המסקנות המעניינות מתצפיותיו של נווה היא שכשאנשי הנייקה מלקטים או צדים לצריכה עצמית הם חולקים ביניהם את התוצרת אותה הביאו, אך הדבר שונה עם פעולות למטרות מכירה. התוצרת מגודלת בשדות למכירה או בעלי חיים הניצודים למכירה (או מוצרים אחרים) אינה מתחלקת בין כולם, ואף לא התמורה המתקבלת עבורה.^[1] ככל שהנייקה משלבים יותר פעולות שאינן מאופיינות במיידיות, כך הם מתייחסים לסובב אותם יותר כחפצים ופחות כישויות שוות. לאורך ההיסטוריה האנושית, תהליכי המעבר לאגירת מזון, ובעקבותיהם גם הפערים החברתיים וחוסר השוויון בחלוקת המזון, היו תהליכים ארוכי טווח שרק בסופם הובילו אל יצירת החברה המעמדית והמהפכה החקלאית.

^[1] מתוך מחקרו של דני נווה לשם קבלת תואר ד"ר, המשכיות ושינוי באפיסטמולוגיה ובכלכלת הקיום של הנייקה, חברת ציידים-לקטים מדרום הודו.