כתב: ד"ר אורי מאיר צ'יזיק
ערכה: חוה רימון
המאמר נכתב עבור המגזין "חיים אחרים", ופורסם בגליון יוני 2019
קורס "מה זה עושה בצלחת שלי" העוסק בהיסטוריה ובהתפתחות של התזונה האנושית, ובין היתר גם בכלכלת מזון יתקיים בתל אביב, החל מ – 23.10.19, פרטים מלאים בלחיצה כאן
משנה: האקדמיה ללשון מצאה מילה יפה לרגולציה – אסדרה. השאלה היא מה היא מסדירה בהקשר של המזון שאנחנו צורכים, מי מרוויח מזה. רמז: לא הצרכנים ולא היצרנים הקטנים
חזית הלחימה החשובה ביותר לשיפור התזונה שלנו היא הפוליטיקה. פוליטיקה היא לא מילה גסה; זו הדרך העיקרית שבאמצעותה אפשר לחולל בקהילה שינוי רחב היקף.
הפוליטיקה משפיעה על התזונה שלנו בעיקר באמצעות הרגולציה (אסדרה). תקנות וחוקים של הממשלה ושלוחותיה קובעים את דרכי הגידול של המזון שכולנו אוכלים, את שיטות הייצור ואת אופני אריזתו ושיווקו.
גידול – מדינות רבות מייחסות חשיבות רבה לשמירה על יכולת ייצור מקומית ולתמיכה בבעלי המלאכה, ולכן תומכות בכל מיני דרכים בחקלאות המקומית, החל בתמיכה ישירה וכלה במכסי מגן שמגינים על התוצרת המקומית מפני יבוא מקביל של מוצרים זולים בהרבה. שמן זית הוא דוגמה מצוינת: האיחוד האירופי מסבסד את ייצור שמן הזית המקומי, ומדינת ישראל לא תומכת במגדלים וביצרנים המקומיים. כך נוצר מצב שבו זול יותר לייבא שמן מאירופה, וליצרנים כבר לא משתלם לגדל זיתים. איך המדינה יכולה לשנות את זה? המדינה יכולה לתמוך בחקלאים המקומיים וכך לאפשר תחרות שוויונית בין התוצרת שלהם לתוצרת המיובאת.
ייצור – כשאדם רוצה לייצר מוצר מזון, הוא נדרש תחילה לקבל תקן של מפעל מאושר. התנאים לקבלת האישור הם חסם גדול. במקרים רבים נדרשים לעמוד בתקנות דרקוניות או שדרוש הון רב כדי לעמוד בתנאים הבסיסיים, מה שמשאיר במשחק רק את היצרנים הגדולים. אם למשל אני רוצה לפתוח מחלבה קטנה, שתשרת את הסביבה הקרובה, עליי לעמוד בדיוק באותה הרגולציה הנדרשת מהמחלבות הגדולות. איך המדינה יכולה לשנות את זה? המדינה יכולה ליצור רגולציה מותאמת להיקף הייצור. ובהקשר זה התבשרנו ממש עכשיו שמאבקם הממושך של הקונדיטורים בהנהגת אופיר בן חנוך, שיצר את דף הפייסבוק קונדיטוריה – משנים את החוקים, ועו"ד קרן גולדנברג, שוקולטיירית וקונדיטורית בעצמה, הביא לשינוי החוקים ויאפשר את הקמתן של קונדיטוריות קטנות מקומיות. יש מדינות שהרחיקו לכת אף יותר ויצרו קטגוריה של ייצור ביתי בהיקף קטן שלא מצריך אישור רגולטורי.
אריזה – האריזה היא הגורם המכריע ברכישת מזון מעובד. במקרים רבים יחליט אדם אם לרכוש מוצר מסוים או לוותר עליו, אחרי התרשמות ראשונית מעיצוב האריזה ועיון בפרטים המופיעים עליה. פרטים אלה ואופן פרסומם על האריזה כפופים לתקנים ולתקנות שקובע שירות המזון הארצי במשרד הבריאות; לפני מספר ימים שלחו לי תמונת בקבוק מיץ, ועליה נרשם באותיות גדולות: "שמנו רק מים, חצי תפוח, רבע אגס. […] לכם נשאר רק לנער ולשתות." אבל מבט על רשימת הרכיבים, המופיעה באותיות הקטנות, גילה תמונה שונה למדי: המיץ עשוי מרכז, ומכיל חומרי טעם ומעכבי חמצון. ההונאה הזו נעשית בחסות החוק, באמצעות התקנים העוסקים בסימון מזון. איך המדינה יכולה לשנות את זה? המדינה יכולה ליצור תקנים ברורים ושקופים שחברות המזון לא יוכלו להונות את הציבור בחסותם. תקן סימון המזון המיושן ת"י 1145 מצוי בהליך חידוש כבר 11 שנים, והסוף לא נראה באופק.
שיווק ומכירה – למשרדי הבריאות והכלכלה יש אמצעי פיקוח שונים על שיווק מזון ומכירתו. אחד מהם הוא הפיקוח על המחירים. אחת הסיבות שרבים עדיין אוכלים לחם לבן, למרות נזקיו המוכחים, היא מחירו הנמוך בשל היותו תחת פיקוח. איך המדינה יכולה לשנות את זה? ועדת הפיקוח על המחירים יכולה לקבוע מחדש על פי הצורך הציבורי על אילו מזונות יש לפקח ומאילו אפשר להסיר את הפיקוח.
מזיק או מזין?
באמצעות הכלים שבידיה הממשלה (הרגולטור) יכולה להגביל ולרסן את האינטרס של התעשייה להרוויח כסף ולהעדיף על פניו את האינטרס הציבורי – שמירה על הבריאות הפיזית, על הסביבה ועל המבנה החברתי. הבעיה היא שזה לא בדיוק עובד כמו שהתכוון המשורר. כי תעשיית המזון בישראל היא מהריכוזיות בעולם והיא אוחזת בכוח לא מידתי המשפיע על החלטות הממשלה, כלומר על הרגולציה שכבר לא משרתת את האינטרס הציבורי.
הנה דוגמה מחיינו היום: בשנת 2016 הוקמה ועדת האסדרה למזון או, בשמה העממי, "ועדת הסוכר". משימתה הייתה לדון ברגולציה מקדמת תזונה בריאה בישראל ולגבש מדיניות תואמת. בנובמבר אותה שנה היא הגישה את המלצותיה, ובהן סימון מזון מזיק, הגבלת פרסום של מזונות מזיקים לילדים, העתקת הפיקוח על המחירים ממזונות מזיקים למזינים, בדיקת האפשרות להטלת מס על מוצרי סוכר מעובד ועוד רבות אחרות.
רוב ההמלצות נכנסו למגירת ההקפאה העמוקה. רק אחת הובאה לחזית – ההמלצה לסימון מזון, הסימון האדום (מזיק) והירוק (מזין). היא התקבלה אמנם, אבל לא כלשונה, אלא עברה שינויים ותיקונים רבים (לדוגמה: מוצרים ששטח הפנים הקדמי שלהם לא עולה על חמישה סמ"ר פטורים מסימון; כל החטיפים ליד הקופות למשל). יתרה מזאת, היא אמורה להיכנס לתוקף רק עוד כשנה.
מצד אחד הבינה התעשייה שעליה לעשות משהו למראית עין, ומהצד האחר הבין משרד הבריאות שבלי שיתוף הפעולה של התעשייה הוא לא יצליח לעשות דבר. אז המאפיות מתנגדות להעתקת הפיקוח על המחירים ממוצרי קמח לבן למוצרי קמח מלא, תעשיית הממתקים והמשקאות מתנגדת למס על סוכר, וכך נשארנו רק עם הסימון. ההמלצות האחרות פשוט נדחקו לקרן זווית.
כוח בלתי סביר
הגענו למצב הזה, כי מדינת ישראל לא הפעילה את הזרוע שלה (הממונה על ההגבלים העסקיים) שתפקידה למנוע מצב שבו כוח כלכלי גדול מדי מרוכז במקום אחד. בסופו של דבר אלה הן תעשיית המזון ורשתות המזון הגדולות, המניעות בישראל של היום את ההחלטות המשפיעות על סל הצריכה של האזרחים. שוק המזון המקומי הוא מהריכוזיים בעולם, כולו מורכב ממונופלים, דואופולים וקרטלים. הריכוזיות הזו מקנה לתעשייה ולרשתות כוח בלתי סביר, ובאמצעותו הן משפיעות על הרגולציה.
קשה עד בלתי אפשרי להשפיע על שוק המזון המקומי, בלי לפרק את הריכוזיות הזו. כדי להשפיע על הפוליטיקה של המזון, נדרש למצוא מישהו שייצג את האינטרס הציבורי ולתת לו מספיק כוח לעשות זאת. אבל בעצם יש אדם כזה – הממונה על ההגבלים העסקיים. הוא פשוט צריך למלא את תפקידו, ועל השר המופקד עליו להשגיח שיעשה זאת.
הממעיטים בערכה של הרגולציה יאמרו שהאדם פועל מכוח רצונו החופשי. הרי כל אדם, הם אומרים, בוחר מה לקנות או לא לקנות, כשהוא נכנס לסופר, ואנחנו מדינה חופשית, דמוקרטית, תנו לציבור להחליט. אבל אדם שנכנס לסופר לא באמת מחליט מה לקנות; הוא מושפע מההיצע המוצג לפניו, מהפרסום הדוחק בו, מהאווירה הציבורית המפתה, מהתמונות ומהאיורים הלוכדים את תשומת לבו. יכולת הבחירה הנקייה שלו מצומצמת מאוד.
ואלה פני הדברים מקדמת דנא. סידני מינץ, אנתרופולג וחוקר אוכל, חקר למה במאה ה-19 עברו הבריטים מצריכה של דגנים מלאים לצריכת סוכר מעובד אף שהיו מודעים לנזק. הוא מצא שהיו אלה כוחות פוליטיים, כלכליים וחברתיים שחוללו את המהלך הזה. כוחות אלה מעצבים גם את תזונתנו פה היום.
הערת שוליים: יש שינסו להטות את הדיון. הם יטענו שאני נגד התעשייה ושבלעדיה לא יהיה די אוכל לכולם. אז אני מבהיר מראש שאני ממש לא נגד התעשייה. אני בעדה, אבל אני נגד הכוח שצברה. אנחנו בהחלט יכולים לקיים פה תעשיית מזון שבראש מעייניה נמצאים בריאות הציבור, הסביבה והקהילה ורק בסוף שורת הרווח.
