מומו ובֶּפּוֹ

לפעמים אני רואה ביום אחד שני טקסטים מאוד שונים, ושניהם יחד מציתים בי זכרון ישן.

בשבוע הראשון של אוגוסט, פגשתי את הספר האהוב "מומו" בשיעור על ספרי ילדים ב"מזווה מקומי",

ואז במקביל, בבוקר שלמחרת השידור, כשעבדתי על ה"אגרת על הקצרת" טקסט של הרמב"ם מהמאה ה 12, ראיתי הערת שוליים על מלאכות, שהזכירה לי משהו שכתב הפילוסוף הערבי אבו נצר אל פראבי בספרו "אנשי העיר המעולה", והלכתי לחפש את הטקסט. בספרו כותב פאראבי על המלאכות (הטקסט לא ממש רלוונטי לפוסט זה, אבל זה היה ממש מעניין) כשהוא מגדיר מלאכות שונות ונותן דוגמאות ביניהן: מלאכת הרפואה, מלאכת הכתיבה או מלאכת הטאטוא. כן, טאטוא.

זה הזכיר לי (מקווה שנשארתם עד פה כי זה רצף אסוציאציות מאוד ארוך), מיני מופע קטן של איש התאטרון וחברי גד אנדרי פור, באחד הכנסים של המרכז להנהגת הבריאות. לפני שנים בכל שנת לימודים היינו עורכים כנס, "הכנס השנתי לבריאות קהילתית", ובאחד מאלו (למען הדיוק בשנת 2016 …. מחזור שלישי לדעתי), ביקשתי מגד להציג קטע מההצגה האהובה עלי שמציג התאטרון שלו: פשוט תאטרון יער: "מומו וגנבי הזמן". בקטע הוא מציג את בפו, מנקה הרחובות שהוא אחד משני חבריה הטובים של מומו.

גד עלה לבמה מחופש לבפו, והתחיל כשסיפר שאני ביקשתי ממנו לספר משהו שהוא סיפר לי, אבל הוא לא מבין למה הוא צריך לספר אותו אם הוא כבר סיפר לי אותו. אבל בכל זאת.  

כך הסיפור מסופר בספר:

שְׁמוֹ שֶׁל הַזָקֵן הָיָה בֶּפּוֹ מְטַאטֶא הָרְחוֹבוֹת. לַאֲמִתּוֹ שֶׁל דָּבָר הָיָה לוֹ כַּנִּרְאֶהשֶׁם מִשְׁפָּחָה אַחֵר, אַךְ הוֹאִיל וְהָיָה מְטַאטֵא רְחוֹבוֹת בְּמִקְצוֹעוֹ, וְהַכֹּל הָיוּ מְכַנִּים אוֹתוֹ כָּךְ הָיָה גַּם הוּא מְכַנֵּה עַצְמוֹ כָּךְ. בִּפּוֹ מְטַאטֶא הָרְחוֹבוֹת גָּר בְּקִרְבַת הָאַמְפִיתֵּאַטְרוֹן, בְּבִקְתָּה שֶׁהִתְקִין לוֹ בְּמוֹ יָדָיו מִלְבָנִים, נְיָר זֶפֶת וּפַח בַּלִי. הוּא הָיָה קְטַן־קוֹמָה בְּמִדָּה בִּלְתִּי מְצוּיָה, וּבְנוֹסָף עַל כָּךְ הִתְהַלֵּךְ תָּמִיד כָּפוּף מְעַט, וְעַל כֵּן לֹא נִרְאָה גָּבוֹהַ מְמוֹמוֹ אֶלָּא בְּמִקְצָת. אֶת רֹאשׁוֹ הַגָּדוֹל, שֶׁבְּלוֹרִית שֶׁעָר קְצָרָה וּלְבָנָה הִזְדַּקְרָה מִמֶּנּוּ כְּלַפִּי מַעְלָה, הָיָה בֶּפּוֹ מַחֲזִיק מַשֶׁהוּ בַּאֲלַכְסוֹן. וְעַל אַפּוֹ הָיָה מַרְכִּים מִשְׁקָפַיִם קְטַנִים.

כַּמָּה אֲנָשִׁים הָיוּ סְבוּרִים כִּי בִּפּוֹ זֶה – מַשֶׁהוּ בְּמוֹחוֹ אֵינוֹ כַּשׁוּרָה. וְהֵם הָיוּ סְבוּרִים כָּךְ, מִפְּנֵי שֶׁנָּהַג לְהָשִׁיב עַל שְׁאֵלוֹת בְּחִיּוּךְ שֶׁל יְדִידוּת, וְלֹא הָיָה עוֹנֶה בְּמִלִים. הוּא הָיָה מְהַרְהֵר בַּדָּבָר; וְאִם מָצָא שֶׁאֵין הַשְׁאֵלָה צְרִיכָה תְּשׁוּבָה, הָיָה שׁוֹתֵק… לְעֶמַת זֹאת, אִם מָצָא שֶׁהַשְׁאֵלָה צְרִיכָה תְּשׁוּבָה, הָיָה חוֹשֵׁב עַל הַתְּשׁוּבָה הָרְאוּיָה. לִפְעָמִים יָצְאוּ שְׁעָתַיִם, אַךְ יֵשׁ אֲשֶׁר חָלַף גַּם יוֹם תָּמִים עַד שֶׁהָלַךְ וְעָנָה מַה שֶׁעָנָה. כַּמּוּבָן, הַשׁוֹאֵל שָׁכַח בֵּינְתַיִם מַה שָׁאֵל, וּדְבָרָיו שֶׁל בֶּפּוֹ הָיוּ אֵפוֹא תְּמוּהִים בְּעֵינָיו. רַק מוֹמוֹ יָדְעָה לְחַכּוֹת זְמַן רַב כָּל כָּךְ, וְהֵבִינָה מַה הוּא אוֹמֵר. הִיא יָדְעָה, שֶׁהוּא מִתְמַהְמֵהּ כָּל כָּךְ בִּתְשׁוּבָה כְּדֵי שֶׁלֹא לוֹמַר אַף פַּעַם דָּבָר שֶׁאֵינוֹ אֱמֶת. מִפְּנֵי שֶׁלְפִי דַּעְתּוֹ בָּאוּ כָּל הָאֲסוֹנוֹת לָעוֹלָם מִן הַשְׁקָרִים הַמְרַבִּים מִשְׁקָרִים מְכַנָּנִים, הַנֶּאֱמָרִים בְּמֵזִיד, אַךְ גַּם מִשְׁקָרִים שֶׁל שְׁגָגָה, הַמִּתְהַנִים רַק מִתּוֹךְ חִפָּזוֹן וְאִי דִיוּק.

-בְּכָל בֹּקֶר, זְמַן רַב לִפְנֵי עֲלוֹת הַשַׁחַר, הָיָה נוֹסֵעַ הָעִירָה עַל אוֹפַנָיו הַיְשָׁנִים וְהַחוֹרְקִים, עַד שֶׁהִגִּיעַ אֶל בִּנְיָן גָּדוֹל. שָׁם הָיָה מַמְתִּין בֶּחָצֵר, יַחַד עִם עֲמִיתָיו לַעֲבוֹדָה, עַד שֶׁנָּתְנוּ לוֹ מַטְאֲטֵא וּמְרִיצָה, וְהִקְצוּ לוֹ רְחוֹב מְסִיָּם שֶׁצָרִיךְ הוּא לְטַאטא.

בִּפּוֹ אָהַב אֶת הַשָּׁעוֹת הָאֵלֶּה שֶׁבְּטֶרֶם אוֹר, כְּשֶׁכָּל הָעִיר עֲדַיִן שְׁקוּעָה בְּשֵׁנָה. וְאֶת עֲבוֹדָתוֹ עָשָׂה בְּרָצוֹן וּבִיסוֹדִיוּת. הוּא יָדַע שֶׁיּוֹ עֲבוֹדָה נְחוּצָה מְאֹד. כְּשֶׁהָיָה מְטַאטֵא כָּךְ אֶת הָרְחוֹבוֹת, עָשָׂה לְאַט, אֲבָל בְּהַתְמָדָה. עִם כָּל פְּסִיעָה נְשִׁימָה, וְעִם כָּל נְשִׁימָה תְּנוּפַת מַטְאֲטֵא, פְּסִיעָה – נְשִׁימָה – תְּנוּפָה. פְּסִיעָה – נְשִׁימָה תְּנוּפָה. בֵּין זֶה לְבֵין זֶה הָיָה עוֹצֵר לִרְגָעִים וּמַבִּיט לְפָנָיו בְּמַבָּט מְהֵרְהָר. וְאַחֲרֵי־כֵן הָיָה מַמְשִׁיךְ.

– פְּסִיעָה – נְשִׁימָה – תְּנוּפַת מַטְאֲטֵא.

וּבְהְיוֹתוֹ הוֹלֵךְ וּמִתְנוֹעֵעַ כָּכָה, לְפָנָיו הָרְחוֹב הַמְלֶכְלָךְ וּמֵאֲחוֹרָיו הַנָּקִי, עָלוּ עַל דַּעְתּוֹ לֹא פַּעַם מַחֲשָׁבוֹת גְדוֹלוֹת. אַךְ הָיוּ אֵלּוּ מַחֲשָׁבוֹת בְּלִי מִלִים, מַחֲשָׁבוֹת, שֶׁקָשֶׁה לְהִתְחַלֵּק בָּהֶן עִם אֲחֵרִים, כְּמוֹ שֶׁקֶשֶׁה לְאָדָם לְתָאֵר לְזוּלָתוֹ אֵיזֶה רֵיחַ נִיחוֹחַ שֶׁעֲדַיִן הוּא נִזְכָּר בּוֹ, אֲבָל בְּמַאֲמָץ, אוֹ לְתָאֵר אֵיזֶה צֶבַע שֶׁאוֹתוֹ רָאָה רַק בַּחֲלוֹמוֹ. אַחֲרֵי הָעֲבוֹדָה, כְּשֶׁהָיָה יוֹשֵׁב אֵצֶל מוֹמוֹ, הָיָה מְבָאֵר לָהּ אֶת מַחְשְׁבוֹתָיו הַגְּדוֹלוֹת. וְכֵיוָן שֶׁהִקְשִׁיבָה לוֹ בְּדַרְכָּהּ" הַמִיחֶדֶת, מָצָא אָז בֶּפּוֹ אֶת לְשׁוֹנוֹ וְנִמְצְאוּ לוֹ הַמִּלִּים הַנָּכוֹנוֹת. "אַתְּ מְבִינָה, מוֹמוֹ," אָמַר, לְמָשָׁל, בֶּפּוֹ בְּאַחַת מִשִׂיחוֹתָיו, הַדָּבָר הוּא כָּךְ: לִפְעָמִים יֵשׁ לְפָנֶיךָ רְחוֹב אָרֹךְ מְאֹד. וְאַתָּה חוֹשֶׁב בְּלִבְּךָ, הוּא כָּל־כָּךְ נוֹרָא אָרֹךְ, אוֹתוֹ לֹא תִּגְמֹר לְעוֹלָם, אַתָּה חוֹשֵׁב." רֶגַע קָט הִבִּיט לְפָנָיו בִּשְׁתִיקָה, אַחֲרֵי־כֵן הִמְשִׁיךְ: "וְאָז אַתָּה מַתְחִיל לְהֵחָפֶן, וְאַתָּה הוֹלֵךְ וְנֶחְפָּז יוֹתֵר וְיוֹתֵר, כָּל פַּעַם שֶׁאַתָּה מֵרִים אֶת עֵינֶיךָ, אַתָּה רוֹאֶה: זֶה לֹא מִתְמַעַט כְּלָל – מַה שֶׁעוֹד לְפָנֶיךָ. וְאַתָּה מִתְאַמֵּץ עוֹד יוֹתֵר, מַתְחִיל לַחֲרֹד וּלְפַחַד, וּלְבַסּוֹף כְּבָר אָזְלָה נְשִׁימָתְךָ, וְיוֹתֵר אֵינְךָ יָכוֹל. וְהָרְחוֹב עוֹדֶנּוּ לְפָנֶיךְ. כָּךְ אֵין לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר.”

הוּא הִרְהֵר זְמַן מָה, אַחֲרֵי־כֵן הוֹסִיף לְדַבֵּר: "לְעוֹלָם אֵין לַחְשֹׁב עַל הָרְחוֹב כֻּלּוֹ בְּבַת־אַחַת, אַתְּ מְבִינָה? יֵשׁ לַחְשֹׁב רַק עַל הַפְּסִיעָה הַבָּאָה, הַנְשִׁימָה הַבָּאָה, תְּנוּפַת הַמַּטְאֲטֵא הַבָּאָה. וְתָמִיד רַק עַל הַקָּרוֹב בְּיוֹתֵר." שׁוּב עָצַר בְּדִבּוּרוֹ וְשָׁקַל בְּדַעְתּוֹ בְּטֶרֶם הוֹסִיף: "אָז יֵשׁ לְךָ הֵנָאָה; זֶה חָשׁוּב. אָז אַתָּה עוֹשֶׂה אֶת מְלַאכְתָּךְ כָּרָאוּי, וְכָךְ צָרִיךְ לִהְיוֹת."

הקטע הזה מזכיר לי שכל עבודה, כל עיסוק יכול להיות גם מלאכה, זה תלוי בעיקר באיך מתייחסים לעבודה ואיך עושים אותה. כך שגם רפואה יכולה להיות מלאכה או לא וגם טאטוא רחובות.

זהו, נגמר רצף המחשבות שלי

לחנות הספרים שלנו

למזווה מקומי – שיעור שבועי מקוון בימי א, בין 20:00-21:00

לרכישת הספר מומו וגנבי הזמן

מומו וגנבי הזמן בשעת סיפור

גד אנדרי פור 

פשוט תאטרון יער