מאמר זה נכתב בהמשך לשאלות שהעלו קוראים בעקבות המאמר ”ארץ זבת חלב…“. באותו מאמר אני מציע כי החקלאות התעשייתית מזיקה לפרות ומזיקה לבני-האדם הצורכים את החלב. קוראים שונים שאלו אם האנושות יכולה להרשות לעצמה לוותר על החקלאות התעשייתית בעוד שרוב האנושות שרויה במצב של רעב. מאמר זה הוא התשובה שלי לכך.
אנו חיים ב"חברת השפע". סביר להניח שיש לנו אוכל בבית המספק לנו תזונה מספיקה. ניתן גם להניח שאנו נתקלים בעיקר בבעיות תזונתיות הנובעות מעודף ולא מסוגלים בכלל לתאר לעצמנו רעב. לשפע התזונתי שלנו ובעיותיו נקדיש את אחת הכתבות הבאות, אך כאן נעסוק דווקא ברעב.
אצל שבטי האבוריג'ינים הפרימיטיביים, שחיו באוסטרליה, כלל אחד ממבחני ההתבגרות, לנערים שרצו להצטרף לחברת הבוגרים (מעיין בר-מצווה), הליכה של שלושה ימים במדבר ללא אוכל או מים. לאחר ימים אלו היה על הנער לצלות בשר של קנגורו עבור בני השבט ולחלקו לאחרים בשמחה בלי להראות חולשה. בחברה החיה בתנאי אקלים קשים (מדבר) ומנצלת את סביבתה באופן מקסימלי יש חשיבות רבה ליכולת השרידות וליכולת העמידה והמשמעת של אנשי השבט.
יש לומר כבר עכשיו – לאורך כל ההיסטוריה האנושית הכתובה, וכנראה שמאז ההתיישבות החקלאית, חייתה רוב אוכלוסיית העולם במצב של רעב, וזאת בניגוד לתקופות הקדומות יותר, בהן חיו לקטים וצידים.
לפעמים נדמה לנו שהזמנים טובים. אנו אומרים לעצמנו שאנו חיים בעידן בו אין רעב ובו גם אין סיבה שיהיה רעב. דו"חות האו"ם קובעים חד-משמעית כי בכמות המזון המיוצרת כיום בעולם ניתן להאכיל את כל אוכלוסיית העולם ואף יותר, וחקלאים נאלצים לזרוק פירות וירקות "לא יפים" שאין איש רוצה בהם (לעיתים הדבר נעשה כדי שלא ירדו מחירים בשוק). האמת היא שאכן אין סיבה שיהיה רעב, אך כולנו יודעים שהוא קיים למעשה ברחבי תבל ואף בסביבתנו הקרובה. האם זה, כמו שיש הטוענים, בשל אי-ישומה של חקלאות תעשייתית בכל העולם? האם יישומה של הנדסה גנטית יכול להציל אוכלוסיות נרחבות מרעב? אינני בטוח שעל כל השאלות העולות וצפות בנושא המורכב הזה אוכל לענות כאן, אבל אנסה…
בשורות הבאות אנסה לבחון מהו רעב, למה עדיין יש רעב בעולם, ובעיקר את השאלה הכואבת: האם יכול להיות שאנחנו יצרנו ויוצרים את הרעב?
סוגים שונים של רעב
המדע המודרני שהתפתח במאה האחרונה, כמעט ואינו חוקר תופעות באופן נרחב. הוא הופך והופך בגרגרי ידע מזעריים מבלי להסתכל סביב ומבלי לקשר ידע זה לתמונה הכוללת. את הרעב לא ניתן להבין על-ידי התייחסות לבעיה כבעיה מקומית או כבעיה תקופתית וגם לא על ידי בדיקה של ילד או אדם רעב אחד. כאשר חוקרים את הרעב צריך להסתכל על התמונה הכוללת ולהשתמש בידע שנצבר לאורך ההיסטוריה האנושית.
לרעב שני סוגים מרכזיים: כפן ורעב
כפן, הוא "הרעב הטוטאלי". הוא רעב לאנרגיה או למזון בכלל והוא מוביל למוות. בנוסף לכפן קיים גם "הרעב הסמוי", הוא הרעב.
מזון הוא הצורך הבסיסי לקיום של חיים. גוף האדם זקוק למגוון מורכב של חומרים הנמצאים בטבע בכדי להתקיים. לאורך ההיסטוריה ניצל האדם את כושרו האינסטינקטיבי ממש כמו שאר בעלי החיים1 בכדי למצוא את הרכב המזונות שיספק לו את כל המרכיבים להם הוא זקוק. הרעב הסמוי הוא נפוץ יותר מן הכפן, אך הוא גם הנסתר יותר ולכן אנו שומעים לעיתים קרובות יותר את סיפורו של הרעב הטוטאלי. עם זאת, ישנם מקרים לאורך ההיסטוריה, שבזמנם נדמו ותוארו כמחלות זיהומיות, אך כיום אנו יודעים כי נבעו ממחסור תזונתי, כלומר – מרעב חלקי. הדוגמא הידועה ביותר היא אולי הצפדינה, הנגרמת ממחסור בויטמין C. לאורך ההיסטוריה של ימי הביניים המאוחרים קטלה הצפדינה אלפי בני-אדם. המחלה פגעה בעיקר בימאים, אך גם תושבי מדינות המערב שקיבלו תזונה לקויה לקו בה. למסע בפיקודו של וסקו דה-גמא (שאת תוצאותיו אנו מכירים) יצאו 166 ימאים, שמתוכם מתו בדרך מצפדינה מאה אנשי צוות (יותר ממחצית!!). בחברות הפרימיטיביות מצאו, תוך שימוש בחוכמה שנצברה במשך אלפי שנים, דרכים להימנע ממחלת הצפדינה גם במקומות בהם המחסור בויטמין C גדול, אך למערב לקח זמן רב למצוא פתרונות למניעת מחלה זו. (על ויטמינים מחסור ועודף באחד הגיליונות הבאים).
רעב לאורך ההיסטוריה – המעבר מצייד ולקט להתיישבות
כיום טוענים חוקרים רבים שהשינוי שהביא אותנו למצב בו אנו חשופים יותר לרעב הוא המהפכה החקלאית. החוקר האמריקאי ג'ארד דיאמונד (Jared Diamond) קורא לאותה מהפיכה: "הטעות הגדולה ביותר בהיסטוריה של המין האנושי".
בעבר לימדו אותנו כי כאשר התחילה ההתיישבות החקלאית לפני יותר מעשרת אלפי שנים נפתרו בעיות הרעב של האנושות. זאת, בשל היכולת לייצר מזון בכמויות גדולות והיכולת לשמר אותו. אולם, מחקרים ארכיאולוגים חדשים שבדקו חברות של ציידים-לקטים אל מול חברות מיושבות מגלים כי תהליך ההתיישבות הביא לירידה דרמטית במצב הבריאותי של אנשי החברות המיושבות – ובעיקר אלו שהיוו את המעמד הנמוך. בחברת הציידים-לקטים נראה כי כל חברי הקבוצה היו שותפים בתהליך הפקת ואיסוף המזון. כאשר חַסַר מזון באזור מסוים או האקלים השתנה, עברה הקבוצה למקום חדש.
ההתיישבות אמנם פתרה את בעיית זמינות המזון בטווח הקצר אך יצרה שלוש בעיות מרכזיות בטווח האורך:
הבעיה הראשונה היא בעיית הניידות. עקב ההתיישבות ואורח החיים החקלאי הפכה העברת האוכלוסיה ממקום למקום בזמני בצורת או מפגעי טבע אחרים לבלתי אפשרית2 כמעט. לכן, כאשר פגע הרעב באזור מסוים הוא פגע באוכלוסיה באופן קשה יותר מבעבר.
הבעיה השנייה היא היווצרות המעמדות. ההתיישבות והיווצרות עודפי המזון אפשרו לחלקים מצומצמים באוכלוסיה להוציא את עצמם ממעגל האנשים העוסקים באספקת מזון, וכך גם לעסוק בתחומים אחרים. בחלקם קידמו אלה את המדע והתעשייה ובחלקם יצרו את השלטון המרכזי, השולט בעודפי המזון. כך נוצר אי השוויון בנגישות למזון3.
הבעיה השלישית היא מגוון המזון. מתיאורי חוקרים אנו למדים כי כאשר היינו ציידים ולקטים צרכנו, כפי הנראה, מגוון רחב של מזונות מהטבע, אך כשהתיישבנו, בייתנו רק 50 מינים מתוך 2 מיליון בעלי החיים שעל פני כדור הארץ, ו-600 מתוך 350,000 מיני הצמחים. בדיקה של חברה פרימיטיבית4 באזור חוף השנהב באפריקה העלתה שחבריה ניזונים מ- 114 מיני פרי, 46 מינים של זרעי קיטניות ו-47 סוגי ירק. נסו לחשוב על כמות מיני המזונות הטבעיים שאתם צורכים… המעבר לתזונה פחות מגוונת המבוססת בעיקרה על דגנים (פחמימות) הביאה לירידה במצב הבריאותי של האוכלוסייה: הִתרבו המחלות המדבקות, בעיות השיניים, מחלות חסר תזונתי ועוד.
סביב העולם המשיכו אוכלוסיות שונות לחיות באורח חיים פרימיטיבי של נדודים, צייד ולקט. חברות אלו, ביחס לחברות המיושבות, כמעט ולא סבלו רעב לאורך ההיסטוריה. הדוגמא הקרובה ביותר אלינו של חברה כזו היא הבדואים (כמובן לא הבדואים המודרניים, שהתיישבו, אלא אלו שחיו חיי נדודים ללא הפרעה במדבר). עליהם נכתב במקורות שונים כי אמנם לא אכלו הרבה ומזונם לא היה בשפע, אך היו בריאים ולא סבלו מרעב.
מה, אם כך, גורם לרעב? האם הרעב הנורא באפריקה, למשל, נגרם כתוצאה של מחסור בייצור מסודר ומאורגן של מזון ומכך שאין שם, למעשה, חברה מתועשת?
ובכן, האמת היא כי במשך התקופה הקולוניאלית באפריקה הרסו המעצמות את החקלאות והמרעה המסורתיים ביבשת. האירופאים ניסו לכפות על התושבים את השיטות החקלאיות שהביאו עימם, בעיקר כדי לספק מוצרים זולים שייוצאו לארצותיהם. הגידולים שעודדו היו בעיקר גידולים מסחריים כמו: קפה, סוכר, טבק, גומי, כותנה, ועוד… במקביל, יצר דווקא התיעוש בעיות אקולוגיות קשות והרס את המערכת הפיטוסוציולוגית5 וכן את המערכת האקולוגית המקומית, זו שבעבר סיפקה תזונה מלאה לאוכלוסיה המקומית. לאחר סיום התקופה הקולוניאלית עודד המערב את מדינות אפריקה לפתח את הערים ולהתבסס על הסיוע המוניטרי הבינלאומי ולא על אספקה עצמית.
אגם ויקטוריה
כדי להדגים את בעיית הרעב כמו שהיא קיימת כיום ברצוני להביא את סיפורו של אגם ויקטוריה:
אגם ויקטוריה הוא אגם המים המתוקים השני בגודלו בעולם. גודלו כשטחה של אירלנד והוא נמצא בשטחן של שלוש מדינות: רובו מחולק בין טנזניה ואוגנדה ומיעוטו (6%) בקניה.
בקיץ 1935 סייר באפריקה רופא שיניים אמריקאי בשם ווסטון פרייס, לצורך מחקר שעסק בתזונתן של החברות הפרימיטיביות באפריקה. פרייס ערך מסע של 9,656 קילומטרים וביקר כ-30 שבטים. בכל שבט גילה פרייס שלטון שונה, שפה שונה ומנהגים שונים. הוא עבר דרך מצרים, קונגו, אתיופיה אוגנדה ועוד. בסיפורו על מסע זה הוא מספר, בין השאר, על השבטים החיים סביב אגם ויקטוריה. הוא מספר על תזונתם, עליה הם מתקיימים במשך עשרות אלפי שנים. אותם אנשים שפגש חיו אז מגידולים שונים, מוצרי חלב, חרקים שונים החיים על גדות האגם, דגים חיים ומיובשים מן האגם, נמלים ועוד. החוקר מציין את בריאותם הטובה ואת חוסן גופם. תזונתם, למרות היותה תזונה פרימיטיבית סיפקה, כמו תזונות של עמים פרימיטיביים רבים ברחבי העולם, את כל המרכיבים התזונתיים הנחוצים לגוף האדם.
כאשר מסכם פרייס את ביקורו באפריקה הוא משווה בין העבדות בעולם הישן (אפריקה) לעבדות בעולם החדש (אמריקה). פרייס סבור שאין הבדל גדול בין העבדים שהובאו לאמריקה מאפריקה לבין העבדות שייצרו (ומייצרות) המעצמות האירופאיות באפריקה עצמה. הוא מדגים את טענתו בעזרת סיפור על ביגוד: בעבר בננה הייתה מספיקה לכל בן שבט אפריקאי כדי לספק לו כסות, ואילו בזמנו של פרייס דרשה הממשלה, על-פי הקודים המוכתבים לה מהמערב, מהאזרחים להתלבש. דרישה זו הכתיבה קניית בגדים מכותנה (מיובאת) ותשלום תמורתם באמצעות גידולים (כאלה שלהם הם היו זקוקים לתזונתם). פרייס הדגיש בסיכומו כי מצב זה נגרם בגלל המעצמות השולטות מבחוץ ומכתיבות מודרניזציה. הוא חשש שמצב זה יגרום בעתיד לרעב ולמלחמות. (הוא רק לא חזה את התפשטות מחלת האיידס).
בסוף שנות החמישים של המאה שעברה, זמן לא רב לאחר סיורו של פרייס באפריקה, הכניסו הבריטים את דג נסיכת הנילוס (Lates Niloticus) לחלק האוגנדי והקנייתי של אגם ויקטוריה. הדג יובא לאגם כשעשוע דייג לבריטים שחיו ושלטו באזור. כמו כן סברו שיהיה קל לשווקו במערב בשל היותו דג שומני וגדול (ליתר דיוק הוא ענק עד מפלצתי… משקלו יכול להגיע עד 200 ק"ג). עד שנת 1979 היווה הדג חלק זניח מדגת-האגם, אך במהלך שנות השמונים החלה הנסיכה, שהיא דג טורף, להיזון מדגי האגם המקוריים. במהלך תקופה זו איבד האגם כשני שליש מאוכלוסיית הדגה המקורית. דג נסיכת הנילוס חיסל קרוב למחצית מ-400 מיני האמנוניות שחיו באגם. האגם שנחשב בעבר לאגם עם המינים הרבים ביותר של דגה בעולם והיווה מערכת אקולוגית מרתקת ומעניינת שנוצרה במשך עשרות אלפי שנים – החל לגווע.
במהלך שנות השמונים והתשעים עלתה כמות הדגים שנידוגו באגם מ-100,000 טון בשנה ל- 500,000 טון בשנה בגלל הביקוש הרב שנוצר לפילה נסיכת הנילוס במדינות המערב. משמעותו העיקרית של שינוי זה הייתה מעבר מדייג של דייגים מקומיים על סירותיהם ועיבוד הדג בבתי מלאכה ובעבודת יד – לדייג על-ידי ספינות דייג גדולות ולעיבוד על-ידי מפעלי תעשייה גדולים שמשתמשים בטכנולוגיה מערבית וקשורים לתעשייה הגלובלית. בתקופה זו הוקמו 35 מפעלי עיבוד דגים על גדות אגם ויקטוריה, שם מפלטים את הדגים, מקפיאים אותם ושולחים לרחבי העולם המערבי, וכתוצאה מכך עשרות אלפי גברים ונשים שעסקו בעיבוד הדגים איבדו את מקום עבודתם. הנשים, שבעבר עסקו במכירת דגי-האגם המיובשים, קונות היום את שאריות הדגים (עורות ועצמות) מהמפעלים, מטגנות אותם ומוכרות למקומיים (אלו החלקים שהמקומיים יכולים להרשות לעצמם). גם שטחי היערות סביב האגם נכרתו והוסבו על-ידי האירופאים לגידול טבק, קפה וכותנה – גידולים שאינם מספקים מזון לתושבי האיזור. ועל כל אלה נוסף זיהום רב שזורם לאגם מהמפעלים ומהשדות הסמוכים לו (ריסוסים, דשן).
כתוצאה מתהליכים אלה, מאבדת המערכת האקולוגית של אגם ויקטוריה את יכולתה לקיים את האוכלוסייה שסביבה. סביב אגם ויקטוריה חיים 30 מליון אנשים, רבים מהם גוועים ברעב. לפחות חצי מהילדים החיים סביב האגם סובלים מחסרים תזונתיים קשים.
אבל… בחברה המערבית ממשיכים לומר: תאכלו עוד קצת דג ילדים, יש ילדים רעבים באפריקה!
יש אסכולות הטוענות כי הרעב הוא תופעה אנושית טבעית ויש האומרים כי הפתרון היחיד לתופעה זו הוא צמצום אוכלוסיית העולם. אך מבט מעמיק במחקרים העוסקים בשאלת הרעב והבנת ההיסטוריה שלו מעלה כי הרעב הוא, ככל הנראה, מעשה ידי-אדם. לא רק באפריקה מתים ברעב. בברזיל יש 70 מליון בני אדם שלא יכולים להרשות לעצמם מספיק מזון. אפילו בארה"ב המתועשת יש 33 מליון אנשים רעבים. גם פה אצלנו, בישראל, יש לא מעט אנשים רעבים. לפי דו"חות האו"ם 800 מליון בני אדם סובלים מרעב בעולם כיום. כל 5 שניות מת ילד אחד מרעב בעולם.
גם במזרח-התיכון קיים רעב, בעיקר באזורים מוכי מלחמה או באזורים המנסים להפוך מכפריים לעירוניים. עיראק ואפגניסטן, הנשלטות ע"י ארה"ב, מובילות את טבלת הרעב באזור: בעיראק יש כ-6 מליון בני אדם רעבים, כ-26% מהאוכלוסייה, באפגניסטן כ-15 מליון רעבים, כ-70% מהאוכלוסייה. בירדן, בעיקר במחנות הפליטים הפלסטינים הרבים, כ-7% מהאוכלוסייה סובלים מרעב.
ככל שהאוכלוסייה העירונית גדולה יותר כך יש יותר אנשים שתלויים באספקת מזון זול ופחות אנשים ששותפים בייצור המזון. רק לפני 50 שנה, 18% מהאוכלוסייה בעולם חיה בערים לעומת יותר מ-40% כיום (2000). אחת העובדות המדהימות ביותר, שלא אנסה להסביר כאן, היא כי דווקא במקומות בהם יש רעב האוכלוסייה גדלה באופן משמעותי (נדמה כי הרעב מעלה את פוריותן של החברות האלו).
החקלאות נשלטת כיום על-ידי תעשיית המזון ולחקלאים קטנים קשה יותר ויותר לשרוד. התעשיינים שולטים במחירים והם אלו שגם גורפים את הרווחים. החקלאות התעשייתית הגלובלית אינה מהווה את הפיתרון לבעיית הרעב וכפי שראינו יש לה אף חלק ביצירתו. הוספת עוד רפתות גדולות ותעשייתיות, במקום לתת לפרות לרעות באחו, לא תסייע למלחמה ברעב ברחבי העולם. ב-35 השנים האחרונות גדל ייצור המזון ב-17% מהר יותר יותר מקצב גידול האוכלוסייה.
כפי שציינתי בתחילה – ארגון המזון והחקלאות של האו"ם (FAO) בדק ומצא כי יש כיום בעולם מספיק מזון כדי לספק 3500 קלוריות לכל אדם על-פני כדור הארץ ביום. במילים אחרות – 1.95 קילוגרמים של מזון מתוכם 1.13 קילוגרמים דגנים וקטניות וזרעים, 0.45 קילוגרמים של ירקות ופירות ו- 0.36 קילוגרמים של בשר, חלב וביצים, מיוצרים לכל אדם על פני הגלובוס.
בעיית הרעב אינה נובעת ממחסור במזון בעולם אלא מהדרך בה הוא מחולק, או מהדרך בה מנוהלת כלכלת המזון הגלובלית שהצמיחה החברה המערבית "התרבותית", שמנסה לכפות את "תרבותה" ודרכיה בכל העולם.
המלצות לקריאה נוספת בנושא:
- פרויקט המזון העולמי של האו"ם www.wfp.org/englis
- הספר "גיאוגרפיה של רעב" מאת ז'וזה דה-קסטרו תזונאי ברזילאי, ספר ישן (1954) אך בעל איכויות נדירות וידע עצום ולכן הוא מומלץ מאוד.
- ספרו של יחיאל קרל גוגנהיים "התזונה מימי קדם ועד ימינו" סוקר את באופן מעניין את מחלות החסר התזונתי.
- "The Fatal Harvest Reader" – ספר הסוקר ביסודיות את בעיות החקלאות התעשייתית.
- הסרט Darwin's Nightmare עוסק ומעמיק בסיפורה של נסיכת הנילוס.
הערות:
- תרנגולת שחסר לה סידן תגרד אותו מהקיר
- כמובן שזו הכללה. מוכרים לנו מקרים יוצאי דופן בהם עברו אוכלוסיות עירוניות שלמות מאזור לאזור. דוגמא אחת היא באתיופיה בתקופת שלטונו של הקיסר תיאודור, בה הוחלט להעביר את עיר הבירה. הקיסר והצעיד 90,000 איש למרחק של יותר 300 קילומטרים.
- גם בין גברים לנשים נמצא הבדל. אמנם נמצא כי מצב שיניהן של נשים בתקופת המעבר מציד ולקט לחקלאות התדרדר וביחד עם זאת, גודל גופן וגודל שיניהן קטן, תופעה המצביעה על צריכה מוגברת של פחמימות, לעומת הגברים שצרכו יותר חלבון.
- בואו נסכם מראש שהשימוש במילה "פרימיטיבית" בא לציין חברות הקרובות יותר לצייד-לקט על הסקאלה בין צורת חיים זו לבין החברה המתועשת-מיושבת, ושאין לה קונוטציות שיפוטיות. זה קל יותר מאשר לומר חברה-הקרובה-יותר-באורח-חייה-לחיים-של-צייד-ולקט.
- פיטוסוציולוגיה – ענף העוסק בחקירת חיי החברה של הצמחים. חומר נוסף בנושא ניתן למצוא בספרו המאלף של מיכאל זהרי "גיאובוטניקה".
אורי מאיר-צ'יזיק, מומחה להיסטוריה של התזונה והרפואה www.mazon-izun.com
[…] בשר […]