חיידקים ואנחנו – בשלושה ספרים

(כתב: אורי מאיר-צ'יזיק)

לא צריך להיות מיקרוביולוג כדי להיתקל בחיידקים. אני, למשל, פוגש אותם כשאני מתסיס, כשאני מתמודד עם זיהום או מחלה, כשאני מכין קומפוסט וגם סתם ככה כשאני מעכל להנאתי מזון. יש כמיליון חיידקים בטיפת מים, כ-40 מיליון בגרם אחד של אדמה, ובסה"כ המסה שלהם גדולה מזו של כל החיות והצמחים בעולם. למעשה, בגוף האדם יש בערך פי 10 יותר תאים חיידקיים מאשר תאים אנושיים [1]. הם מאוד נוכחים בחיינו, אבל מה אנחנו יודעים עליהם?  ברשומה הראשונה בסדרת החיידקים תיארתי את המצב הזה בו אנחנו חוששים מהחיידקים עד כדי שאיפה לסטריליות. אבל כאמור, יש הרבה חיידקים בעולם – אם הם לא מילה נרדפת לקלקול, לנזק ולמחלה, אז מה הם בעצם?

בואו נעקוב צעד-אחר-צעד אחרי התפתחות הרעיונות בתחום, בעזרת שלושה ספרים שעוסקים כל אחד מכוון אחר בנושא הזה של הפטריות והמיקרואורגניזמים, ומגיעים כולם למסקנה משותפת השונה מאוד מהידע המקובל והפופולרי.

"לסלק את הקוץ" – על הוצאת החיידקים מהמזון

בשנת 2002 הוציא ד"ר חיים סדובסקי את הספר "לסלק את הקוץ", ספר מרתק הפורש בפני הקורא את הבעייה בשימור המזון בעולם התעשייתי המודרני. חלק חשוב בספר מציג רשימה ארוכה של החומרים המשמרים וחומרי הצבע ההתעשיתיים, שמטרתם להאריך את חיי המדף של המוצרים ומחסלים כליל את אוכלוסיית החיידקים באוכל. מעבר לאזהרתו משימוש בחומרים הללו (שאיננה מעניינו כאן), סדובסקי מסביר בהרחבה את הנזקים שנגרמים לדעתו מחיסול גורף של אוכלוסיית החיידקים.

בתעשיית המזון המודרנית, ככל שחיי המדף של המזון ארוכים יותר (גם אם הארכת חיי המדף דרשה מאמץ רב או כסף) המזון יהיה רווחי יותר לחברה. כן, אתם יכולים לדמיין מקרים בהם אתם בטוחים שזה לא המצב, אבל – לא, מבחינה כלכלית זה תמיד המצב – לא משנה מה ההשקעה בהארכת חיי המדף, זה תמיד מעלה את הרווחיות. ואיך מאריכים את חיי המדף? בדיוק, הורגים את כל החיידקים,בעבר זה נעשה על ידי עיקור או פיסטור וכיום כדי למשוך עוד קצת זמן עושים זאת על ידי חומרים שונים באינם מאפשרים לחיידקים לחיות במחיצתם, וכך אנו אוכלים מזון נטול מערכת חיידקים טבעית וגם צורכים לתוך גופנו את חומרים המזיקים שהורגים חיידקים אלו. סדובסקי מספר את סיפורה של התעשייה, שבמקרים רבים לא עומדת בפניה טובת הצרכן אלא טובתה כשהיא מאריכה את חיי המדף באמצעים לא סבירים ובכל דרך מבלי להתחשב בבריאות הציבור. הוא מקדיש גם פרק נרחב לנושא הוספת המים לבשר מעובד, שנעשה באופן נרחב בארץ וגורר אחריו הוספת חומרים שונים בטענות שונות.

חושבים מחדש על תיאוריית החיידקים של פסטר – על התיאוריה שנולדה עם גילוי החיידקים

בעבודת הדוקטורט שלה, שיצאה לאור כספר בהוצאת אוניברסיטת קליפורניה. מציעה ננסי אפלטון לחשוב מחדש על תאוריית החיידקים כפי שהוצגה על-ידי פסטר. פסטר היה אולי החלוץ בתחום המלחמה בחיידקים. הוא זה שפיתח את "תאוריית החיידקים", תאורייה הגורסת שההגוף ומערכת העיכול נקיים מחיידקים לחלוטין וכי חיידקים שנכנסים אליהם מן החוץ הם הגורמים למחלות. על פי התיאוריה הזו, שהתפתחה עם גילוי קיומם של החיידקים, יש להרוג את כל החיידקים בפנים ובחוץ כדי להילחם במחלות.  בשל כך מפסטרים חלב (בחוץ) ולוקחים אנטיביוטיקה (בפנים). ההשפעה של התאורייה של פסטר על הדוגמה המחשבתית של הרפואה והמדע הייתה כל כך גדולה, שלמרות שכבר הרבה שנים ברור וידוע שתאוריית החיידקים הייתה טעות גמורה וכי גופנו לא רק שאינו סטרילי אלא מלא בחיידקים וזקוק להם, עדיין המערכת פועלת בעיקר כדי לחסל את החיידקים. אפלטון מדגימה זאת לאורך מחקרה ומראה איך הדבר נעשה. הדוגמה הזו היא הסיבה העיקרית ל"מגיפת האנטיביוטיקה" העולמית – כמות האנטיביוטיקה הנצרכת בעולם על-ידי בני אדם ובעלי חיים היא עצומה, ומסתבר שהדבר מביא להתפתחותם של חיידקים חזקים יותר.

"מגיפה של היעדר" – תיאוריה חדשה על מקומם של המיקרואורגניזמים בחיינו

ספר חדש שהגיע לידי ממש לאחרונה מציג מחקרים מרתקים על כל התהליך הזה, ששני הספרים הראשונים שהצגתי מביאים את קווי המתאר שלו – התהליך בו חיסלנו ב-150 השנים האחרונות את המערכת החיידקים והפטרייתית בגופנו. ולסקז-מנוף מתאר כיצד מהלך התפתחותנו שזור בחייה התוססים של פלורה מגוונת של חיידקים, פרזיטים ותולעים בגוף שלנו. אותה אוכלוסייה סייעה בתיפקודי הגוף ועזרה לו להלחם במחלות שונות. כאשר הצטופפנו והתחלנו להתיישב בכרכים, בעיקר באזורים בהם הסניטציה הייתה גרועה, התחילו מגפות שנבעו מהתרבות בלתי מבוקרת של טפילים אלו בגופנו. רק ב-150 השנים האחרונות הצלחנו, באמצעות הסניטציה, להשתלט על המצב ולמנוע את המגפות. הבעייה היא שלקחנו את התהליך קצת רחוק מידי. כך הגענו למצב בו אנו נמצאים כיום בו אין לנו את המערכת החיידקית שתגן עלינו.

החוקר מציג מחקרים המראים שאחד הדברים המהותיים שקרו הוא שמערכת החיסון שלנו, שהייתה רגילה לאורך האבוצלוציה שלה להתמודד עם המיקרואורגניזמים האלו שהיו חלק ממנה, פתאום נותרה בלעדיהם ומתוך בילבול היא תוקפת את עצמה. זה מה שגורם, לטענתו, לעליה המטאורית בשנים האחרונות של המחלות האוטואימיוניות והאלרגיות השונות.( אסטמה, פסוריאזיס, סוכרת נעורים ועוד…)

לדבריו (כפי שציטטנו אותם כאן לפני כשבוע):

"הגוף הוא ארץ בה מושקע מאמץ ניכר בשיתוף פעולה עם אורגניזמים אחרים.

המעיים, אולי האיבר החיסוני העיקרי שלנו, משמשים כמרכז שליטה מרכזי למאמץ זה – ליבת כור גרעיני שקובעת את הטון לתפקוד מערכות החיסון וחילוף החומרים ברחבי הגוף.

כך שלהרכב ולפעילות קהילת האורגניזמים החיה במעיים יש משמעות שחורגת בהרבה מתחום המעיים בלבד.

אולי הדבר החיוני ביותר עבור עבודת המערכת החיסונית הוא אורגניזמים פעילים ולא היעדרם."

הוא מדגיש כי יש חשיבות רבה לתהליך בו אנו רוכשים חיידקים ומשתפים איתם פעולה. תהליך המתחיל ביציאתנו מבטן אימנו דרך תעלת הלידה, שם אנו מצטיידים כבר בחיידקים, דרך ההנקה המספקת לנו גם נוגדנים ראשוניים להתמודדות ועד תזונתנו ואורח חיינו בהמשך.

לפי ספרו של ולסקז-מנוף, כל אותם טפילים וחיידקים הם חלק חשוב במערכת – כל עוד המערכת מאוזנת והם אינם מפריעים לנו לחיות את חיינו, כנראה שהם שם כדי לתמוך בפעילות המעיים. כאן המקום לומר – הורים יקרים, אם ילדיכם סובלים מתולעים – שימחו! אמנם כדאי לבדוק מדוע זה הגיע למצב של סבל, אך עצם קיומם של אורגניזמים מראה על מערכת חייה ופעילה. כנראה שכדאי לצמצם בצריכת הסוכר והקמח כדי שזה יפסיק להפריע, אבל לא כדאי לזרוק פנימה "פצצות" כאלה שהורגות את כל מה שחי בפנים. לפי הספר המרתק הזה – המצב בו אין חיידקים ותולעים הוא מצב מדאיג הרבה יותר.

סיכום

בסיכומו של עניין הכל חוזר לאיזון. גם איזון התנהגותי – שמירה על הגיינה אך לא ניקיון יתר; גם איזון בריאותי, שכולל שימוש ברפואה המודרנית כדי לרפא מחלות קשות או זיהומים קשים, אך לא בכל חום לקחת אנטיביוטיקה ולא לנהל מלחמת חורמה בתולעים אלא לתהייחס אליהם כאל אורחים הדורשים טיפול טבעי ובעיקר שליטה; וכמובן הנהגת הבריאות – שמירה על אורח חיים בריא, הדרך בה אנו מאפשרים לגוף לטפל ולרפא את עצמו.

  ע-ו-ד

 סדרת החיידקים בבלוג –

מבוא

ההיסטוריה של ההתססה

התססה מעשית

פעילות מעיים תוססת חשובה לבריאות הגוף כולו – ציטוט מספרו של ולסקז-מנוף