עדכונים מהבלוג

הכניסו את כתובת המייל לקבלת עידכונים מהבלוג:
דצמבר 6, 2010
(כתבה: טלי מאיר-צ'יזיק)

אחרי השריפה הגדולה בכרמל, אולי הגיע הזמן להתוודות: גם אני הצתתי שריפת חורש.

הייתי בערך בת 18, בטיול משפחתי ביער בן-שמן. אני לא זוכרת כמעט שום דבר מאותו אירוע, המשפחה שלי זוכרת לי את הכל.

הייתי אז תחת הרושם שבטיולים צריך לשרוף את נייר הטואלט, לא ברור לי למה חשבתי ככה. בכל מקרה, מעולם לא עשיתי את זה עד אז (ובטח שלא אחר-כך) ודווקא אז לקחתי איתי גפרורים ליתר בטחון ושרפתי את נייר הטואלט. באמת זו הנחייה משונה, חשבתי לעצמי, לשרוף את נייר הטואלט ביער. אבל בכל-זאת, שרפתי. כאמור, חשבתי שאני זוכרת מהצבא או מטיולים בתנועה שזה מה שאמורים לעשות.

שרפתי את נייר הטואלט והתחילה שריפת יער. למזלי, ההורים שלי קראו למכבי האש שהגיעו במהירות וכיבו ביעילות רבה את האש שהחלה להתפשט.

המבוכה הרבה שלי מחקה את רוב הזיכרונות מאותו יום שבת אומלל. הוא מודחק היטב במעמקי התודעה שלי וחלקים ממנו צפים רק כשמישהי מהמשפחה טורחת להזכיר אותו.

זה מביך מאוד להצית שריפת יער בלי כוונה.  אני רוצה לחשוב שגם אם הייתי לבד הייתי מתקשרת למכבי-האש ולא בורחת ומסתתרת מפני ההוכחות השורפות לרשלנותי הפושעת.
אבל אני לא יודעת.
יכול להיות שפשוט הייתי בורחת ומקווה שמישהו אחר יתקשר. אולי הייתי מתקשרת באנונימיות ומקווה שלא יתחקו אחרי השיחה והמספר.
אני לא יכולה לדעת מה הייתי עושה.
ובגיל שבו אני הצתתי שריפת חורש – אני כבר לא הייתי קטינה.

מאז למדתי והפנמתי הרבה מאוד אמיתות על בטיחות אש, בעיקר בטיולים.
חונכתי מחדש. אני אדם שונה. אני מבטיחה.
אבל לא הכל השתנה – אני עדיין יודעת מי אחראי כשילד זורק גחל ביער ונוצרת שריפה גדולה.
זה לא הילד.

החינוך לבטיחות אש ולהתנהגות נאותה בשטח איננו אחריות של הילדים שלנו.
את מדיניות נטיעת האורנים ומדיניות היערנות בישראל לא קבעו בני עשרה.
התכנון הסביבתי שלנו לא מתבצע בעקבות תוכניות שנכתבות בבתי-ספר (ואולי, בדיעבד, חבל).
מהירות התגובה של מערך ההצלה והכבאות עם היוודע על שריפה – אינם באחריות קטינים.
מספר התקנים ורווחת העוסקים בהצלה ובכיבוי אש – אינם באחריות נערים.
רווחתם וזכותם של הכבאים לתמורה הולמת על עבודתם הקשה – גם אלה לא ניתנו בידו של הנוער.
הניסיון לשבור את שירות הכבאות לתוך רפורמה של הפרטה על-ידי ייבוש כלכלי – את זה לא עשו נערים.

ויותר מכל אלה – זו לא השריפה היחידה ולא האחרונה. כך, כפי שהדגישה בפני חברתנו יונת שרון –  כך נראה תהליך של מידבור ושינוי אקלימי.
כדאי ללמוד מה זה אומר ולבדוק למה צריך להיערך, כי כמו שכתבנו כאן כשסיפרנו על ההבדל בין הגינה שלנו לבין החקלאות באיזור לפני 1,500 שנה – האקלים משתנה ואנחנו צריכים ללמוד להשתנות ביחד איתו.

כן, יש טעם להשתמש באירוע, כבכל אירוע בחיינו, כדי ללמד את ילדינו על התנהלות נכונה ובטוחה באש, בטבע ועל יכולתו של הטבע להתחדש ולצמוח מחדש.
אבל ממש אין טעם בהפיכת קטינים לשעירים לעזאזל של מערכת שכשלה.
יש לנו הרבה דברים ללמוד ועכשו הזמן ללמוד וליישם.
עכשו זה הזמן להקשיב – להקשיב לשינויים באקלים, להקשיב למה שעושה הטבע בתגובה, להקשיב לצרכים של החברה שאנחנו חיים בה, להקשיב לשכנים שלנו, להקשיב למה שהילדים שלנו אומרים במעשיהם.
זה הזמן לקחת את הילדים שלנו החוצה, להתבונן ולהקשיב.

את השאלות הקשות עלינו להפנות לעצמנו, המבוגרים, האחראים – ואנחנו אלה שצריכים לקחת אחריות על השינוי.






אני מצרפת כאן כמה קישורים חשובים משלל המידע שקראתי בימים האחרונים:

והנה שלי יחימוביץ' על עיצומי הכבאים, לפני שנה:

3 תגובות על “גם אני הצתתי שריפת חורש”

  1. ניצן_אמ הגיב:

    כן. בהחלט. :heart:

  2. יסמין הגיב:

    יפה כתבת. :angel:

  3. איילת הגיב:

    כל מילה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *