ללקט ולשמר זרעים

(כתב: אורי מאיר-צ'יזיק)

לפני כעשור ביקרתי עם טלי בחווה רחבת-ידיים במינסוטה (ארה"ב) שהייתה עמוסה בצמחי-בר. עצים, שתילים, פרחים, עשבים… כל הזנים וכל הסוגים. כל מה שהצליחו העובדים במקום לגדל שם במינסוטה הקרירה. לא מדובר בשיטה מתקדמת של הזנחה, אלא ההיפך הוא הנכון – טיפוח. החווה כולה מוקדשת לטיפוח זני מורשת של צמחי-בר מוקמיים. הם אוספים זרעים שגדלו במקומות שונים לפני מאות שנים ויותר, מגדלים את הצמחים, מפיקים זרעים ושולחים בדואר שקיות זרעים לכל מי שמוכן לגדל ולהפיץ מחדש את צמחי הבר.

למה צריך לשמר זרעים? אי אפשר פשוט לקחת זרעים מהצמח שגדל ולהשתמש בהם בעונה הבאה?

פעם זרעים היו מוצר חופשי ואף אחד לא היה הבעלים שלהם. גידלת חומוס? חלק מהזרעים הלכו לאכילה ומכירה וחלקם נשמרו לשתילה בעונה הבאה. כשהחקלאות הפכה אינטנסיבית נוצר מקצוע שנקרא "מנקה זרעים", שתפקידו היה לקחת את הזרעים המיועדים לשתילה ולנקות אותם כדי שיהיו מוכנים לזריעה ולא ירקבו או יתקלקלו. זרעים היו רכוש ציבורי, בתחילה ולאורך כל ההיסטוריה כל חקלאי היה לוקח חלק מהזרעים מהצמחים שגידל וזורע בעונה הבאה, בשלב מאוחר יותר בעת החדשה התחילו האוניברסיטאות ( להן היה תפקיד מרכזי בשימור זרעי מורשת במאה שעברה) פיתחו וחילקו זרעים טובים והחקלאים הרבו אותם וזרעו אותם, החליפו אחד עם השני וכולם נהנו מאוצר הטבע הזה.

אבל אז החקלאות הפכה אפילו יותר אינטנסיבית ותעשייתית עד שכיום היא יותר ויותר מבוססת על זרעים מהונדסים וזרעים עקרים. כך הופך החקלאי תלוי ביצרן הזרעים (תאגידי ייצור הזרעים, זאת אומרת) – הוא חייב לקנות את הזרעים מהם והם הבעלים של הזרעים, כך שגם אם היה יכול לא היתה לו האפשרות לנקות ואתם ולהשתמש בהם בעונה הבאה.

כל זה בחסות החוק.

כיום חברות הענק האלו מנהלות משפטים כנגד חקלאים שבטעות הרוח הביאה לשדה שלהם זרעים בבעלותם, משכניהם. התאגידים הללו רוצים תשלום עבור הזרעים השייכים להם על-פי חוק ועפו מהשדה של החקלאי המשלם לשדה השכן. לחברות אלו יש כסף רב והן כמובן להתיש את החקלאי הקטן במאבק משפטי ממושך ויקר. בנוסף לכך, הם גם תובעים בכל תואנה אפשרית את מנקי הזרעים (לא שנשארו הרבה). בארצות הברית ממש מתנהלת מלחמה על הזרעים, ניקיון זרעים, זרעים מהונדסים. כך גם באירופה, למרות ששם חוקי ההנדסה הגנטית נוקשים יותר.

בנוסף לכל זה – נוחות הגידול וצורכי השוק והשיווק מניעים את החלקאים לחפש את הזנים הנוחים ביותר לגידול ולשיווק. בדרך זו הולך ואובד המגוון האדיר של צמחי מאכל שהאכילו את האנושות במשך מאות אלפי שנים. בעולם הולכים ומתעוררים ארגונים קטנים וחוות לשמירה על המגוון ולהפצת הזרעים. גם בישראל מתקיימים מפגשים בהם מחליפים זרעי מורשת, או זרעי דרור. חקלאים אורגניים קטנים, וגם אנשים רבים שזה תחביבם, מגדלים ומנסים זרעים שונים. חלק מהפרי אוכלים, אך גם שומרים זרעים וזורעים אותם בעונה הבאה ממש כמו שנעשה לאורך ההיסטוריה כולה.

היום, גם אם הייתם רוצים לגדל מהזרעים שאתם משתמשים בהם במטבח (חומוס, עדשים ועוד) כנראה שלא הייתם יכולים. זאת, כי רוב רובם של הזרעים האלו מיובאים וגם בכניסתם לארץ עוברים הקרנה שהורגת עוד כל חיות שנותרה בהם ומעקרת את רובם. הם לא יוכלו לנבוט.

לפני זמן לא רב, ביום חורפי במיוחד, נפגשנו רומן חברי (ידידי לכל סיור או טיול מעניין ולימוד משותף) ואני עם גל. גל הגיע לביקור מחווה בצרפת שם הם מגדלים זרעי מורשת רבים.

הסתובבנו באחד הימים הגשומים של השנה בנצרת ולא יצאנו בידיים ריקות. לצד הזרעים המעובדים מצאנו גם על המדפים העליונים בחנויות העוסקות בתבלינים וזרעים כל מיני זרעים של ירקות מקומיים ששומרים המוכרים רק לחברים. זרעי פול, במיה, ועוד רבים.

אחר כך קיבלנו מגל מתנה – זרעים של דגנים מסוגים שונים, שהם זורעים בצרפת. את המתנה שלי מיד העברתי לחברי אלכס קצ'ן (תוך הפרשת מעשר לרומן), כדי שיעשה בהם שימוש מושכל במדרשה לחקלאות פרמקלצ'ר באצבע הגליל.