אורי פותח שולחן

החיים מבקשים איזון אבל לא כל תקופה מאפשרת אותו, לפעמים צריך לתור אחריו בסבלנות ולפעמים לפעול באופן יסודי ונחוש כדי להשיג אותו.

החורף הוא הזמן בו מתמלא היומן בליקוטים ובהרצאות. מסלול הלימודים בשיא תנופתו וכל הצוות של המרכז להנהגת הבריאות עמוס במשימות של גינון, בנייה ועשייה. אני עסוק בהרצאות, הקלטות העונה הבאה של "חיי מדף", כתיבת שני ספרים במקביל ובהוראה. המון דיבורים, קצת ליקוט. כך יצא שהחורף, למרות שהוא העונה העמוסה ביותר, מוציא אותי מהמטבח ומרחיק אותי מהכלים.

לרוב, העולם שלי נחלק בין כתיבה, הוראה, ליקוט, גינון ובישול – במינונים משתנים. עכשיו, אני מתגעגע למגע הישיר עם החומר, לאיסוף, למשחק, ללכלוך שנשאר על הידיים. ביום-יום אני מסתובב בין בעלי מלאכה, ובמעבדה של המרכז להנהגת הבריאות אנחנו כל הזמן בעשייה – מתסיסים, מלקטים, מייבשים, טוחנים, מוסקים, רודים, גודדים, כובשים וממצים. אבל המטרה האמיתית של כל הפעולות האלה היא לא רק מילוי המזווה המקומי, אלא החיבור. אני רוצה לחבר בין החומרים שנאספו, ודרכם לחבר בין האנשים שיושבים סביב השולחן. את החיבור הזה אני מרגיש הכי טוב דרך הידיים.

לפני תשע שנים הייתה לנו מסורת: פעם בחודש, ביום חמישי בערב, הייתי "פותח שולחן" לשמונה משתתפים בלבד. הקונספט היה פשוט ואינטימי: אני מבשל, מגיש ומדבר. מאז, "המזווה" המעשי שלנו התרחב, גדל והתמלא בעשייה חינוכית וקהילתית, אפילו נוצר לו "מזווה מקומי" מקוון שהוא שיעור שבועי בזום היישר מהמזווה שלנו. לאחרונה הרגשתי שמתחשק לי לעשות את זה שוב, לחזור לפשטות של האירוח האישי והניסיונות בטעמים שמוגשים אל השולחן ומקבלים תגובה פתוחה ומידיית.

במוצאי השבת האחרונה (24.1.26) ערכנו פיילוט ראשון ומרגש במרכז שלנו. קראנו לזה "אורי פותח שולחן", וזו הייתה הזדמנות לחבר בין מנות שאני מבשל כבר שנים לניסיונות חדשים ומסקרנים.

התחלנו, כמו שאני אוהב, בידיים. השולחן התמלא בלאפות גדולות מבצק מחמצת וקמח מלא וחביתיות כוסמת שיצאו חמות, לצד פלטת המריחות המסורתית שלנו, זיתים שכבשנו וייבשנו בעצמנו ומגוון חריפים מותססים. משם המשכנו לחיבור אל האגם הקרוב ואל הגינה שלנו – בורי כנרת כבוש קלות עם סלט מלפפונים, וסרדינים שהשתדכו לצ'ימיצ'ורי ירוק ורענן מהגינה.

אחת המנות שהכי נהניתי להגיש הייתה מחווה מקומית למסורת יפנית: דייסת "שבעת הצמחים". בגרסה שלנו היא בושלה עם אורז מהגולן, ושילבה לוף ארץ-ישראלי וחומעה שליקטנו, יחד עם קימצ'י וסלמי מקומי. זה בדיוק המשחק שאני מדבר עליו – לקחת ידע מסורתי ולנטוע אותו באדמה המקומית שלנו.

המשכנו עם עלי מרוות ירושלים שמילאנו בבשר בקר מרעה ופקאנים מבית חנן, מנה שמחברת את הליקוט העונתי עם חקלאות מקומית משובחת. העיקריות נחתמו עם נתחי בקר מרעה גולן, שיפוד ברוקומיני וירקות צלויים ,

ולסיום מתוק (אבל אחר) הגשנו ניסיון חדש ומפתיע: שוקולד לבן עם שקדים ואבקת תפוחים, לצד כדורי תמרים ועשבי תבלין מהגינה. "מפתיע", כי הופתעתי לגלות עד כמה הוא טעים, הודות לשיתוף הפעולה עם השפית הנהדרת טל מנור, שליוותה את הארוחה בעבודה מדויקת ויצירתית.

אוכל מחבר אנשים. בסוף הערב, כשנהניתי להביט בכולם יושבים סביב השולחן, אוכלים, מדברים וצוחקים, נזכרתי למה התגעגעתי כל כך. זה היה פיילוט מוצלח, אז יש לנו כבר תאריכים לארוחות הבאות, הישארו מעודכנים באמצעות ערוץ הוואטסאפ השקט שלנו.