המונופול של משפחת גולדצוויג

סיפור היסטורי קצר על מונופול בכנרת

מונופולים הם לא עניין חדש, הם התקיימו באופנים שונים לאורך ההיסטוריה. בדרך כלל כשאני עוסק בכנרת אני עוסק בסרדינים האהובים עלי או בקפטן מנחם האגדי, אבל לאחרונה בזכות הוד, חוקר דגים שחי את האגם התוועדתי לסיפור היסטורי על המונופול של משפחות גולדצוויג-חורי.

מונופול מתקיים במערכת הכלכלית כשארגון או קבוצת ארגונים שולטים בייצור או במכירה של מוצר. כיום המונופולים הם חלק אינטגרלי מחיינו הכלכליים בארץ. אנחנו מכירים את הצד הרע שלהם, הריכוזיות בשוק המזון שלנו נובעת מכוחם של המונופולים ואלו משתמשים בכוחם בדרך שנוגדת את האינטרס הציבורי, יוקר המחייה הוא רק דוגמא אחת. אבל  מונופול לא חייב להיות רע. אם מגבילים אותו ומונעים ממנו להשתמש בכוחו הרב כנגד האינטרס הציבורי, לעיתים הוא יהיה הכרחי.

זה היום. אבל הסיפור שלנו הוא על מונופול אחר.

בסוף המאה ה-19, לחופי הכנרת,  התקיים מונופול דייג של שתי משפחות מצפת (מעניין למה צפת ולא טבריה אבל על זה במחקר הבא), משפחת גולדצוויג היהודית ומשפחת חורי הערבית-נוצרית. הם שלטו בזיכיון הדייג בצפון הכנרת באזור ה"בטיחה". האזור הזה, הידוע בפוריותו הרבה, הפך להיות זירה למתח, שיתוף פעולה ולעיתים אף אלימות.

תחילת הדרך: רכישת הזיכיון

בסוף המאה ה-19, יהודי מצפת בשם גולדצוויג רכש זיכיון לדיג באזור ה"בטיחה". הזיכיון הזה לא היה רק מקור להכנסות נאות אלא גם קנה לגולדצוויג קשרים חשובים עם הממשל העות'מאני המקומי, שהיו הכרחיים לניהול העסק בצורה חלקה. הזיכיון העניק לו גישה בלעדית לאזור הדיג הפורה ביותר בכנרת, מה שהפך אותו לדמות מרכזית בשוק הדיג המקומי.

מנגד, משפחת חורי, משפחה ערבית-נוצרית מצפת, החזיקה בזיכיון דייג באזור זה, גם בחלק מה"בטיחה". כמו גולדצוויג, גם הם זכו להכנסות נאות מהדיג ולמעין חסות מהממשל העות'מאני. התחרות בין שתי המשפחות על השטח הפורה יצרה מתח רב ביניהן, שכן כל אחת ניסתה לנצל את השטח באופן מרבי ולהגדיל את רווחיה.

אך ככל שהזמן עבר, הם הבינו כי שיתוף פעולה יועיל לשתיהן יותר מהתחרות הקשה והעקובה מדם.

המונופול נולד

מתוך ההבנה ששיתוף פעולה יכול להיות רווחי יותר, המשפחות גולדצוויג וחורי הגיעו להסכם והקימו מונופול ששלט על סחר הדגים בטבריה. ההסכם העניק להם שליטה כמעט מוחלטת על כל האספקטים של הדיג והמסחר בדגים בכנרת. הם סיפקו הלוואות לדייגים בשעת הצורך, ובתמורה קיבלו מהם דגים במחירים נוחים.

המונופול גם דאג שלא לאפשר לסירות אחרות לדוג בשטח שהוגדר כשטח שלהם, והם עשו זאת באמצעות אמצעים שונים, כולל אלימות. כל דייג שניסה לפעול מחוץ להסכם נתקל בשיטות אלימות שננקטו על ידי המונופול, שהפעילו שומרים ובריונים כדי לאכוף את הבלעדיות שלהם. באירוע אחד, סכסוך סביב שטחי דיג הסתיים במותם של שני דייגים, שנורו במהלך הוויכוח. תקריות אלו הוסיפו למתח באזור, אך גם חיזקו את השליטה של המונופול.

סייקס-פיקו ומלחמת העולם הראשונה

בעקבות הסכם סייקס-פיקו שנחתם ב-1916, מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה, נוצר מצב גיאופוליטי מורכב סביב הכנרת. רצועת החוף הצפון-מזרחית של האגם הוגדרה כאזור סורי בשליטה צרפתית, בעוד שטח האגם עצמו נחשב כפלשתינה בשליטה בריטית. הגבולות החדשים יצרו סבך בירוקרטי וכלכלי.

למרות המצב המורכב, המשיכו הדייגים הסורים לעבוד באגם ולהגיע מהחוף הסורי, כשהם פועלים תחת המונופול של גולדצוויג-חורי. המונופול הצליח לשמר את השליטה שלו גם תחת השלטון החדש, והמשיך לנהל את הדיג בכנרת באופן בלעדי. הקשרים הפוליטיים של המשפחות סייעו להן לשמור על הבלעדיות שלהן, והן ניהלו את הפעילות הכלכלית באגם בצורה חכמה ומושכלת, תוך ניצול כל אפשרות להרחיב את השפעתן.

ההתיישבות הציונית והמאבק על הדיג

בשנות ה-20 של המאה ה-20, עם הגעת העליות הציוניות לאזור, ניסו הקבוצות הציוניות את מזלן בדיג. אולם, הן נתקלו בשני קשיים עיקריים: חוסר ניסיון ומימון, והתנגדות מצד המונופול של גולדצוויג-חורי. הדייגים הציוניים לא היו מנוסים כמו הדייגים הוותיקים של המונופול ולא היה להם את המימון הדרוש לציוד וכלים. בנוסף, המונופול לא היה מעוניין בכניסת דייגים נוספים לאגם, והם עשו ככל שביכולתם למנוע את כניסת הדייגים הציוניים, כולל הפעלת לחץ פוליטי ואמצעים אלימים.

הדייגים הציוניים לא התייאשו והמשיכו לנסות. הם נעזרו בתמיכת התנועה הציונית, שראתה בדיג כלי לחיזוק ההתיישבות והאחיזה באדמה. ב-1937 הוקמו הקיבוצים עין גב וגינוסר, יישובי חומה ומגדל, שהתמקדו בדיג כדרך לחיזוק האחיזה העברית באזור.

ההתחלה לא הייתה קלה, אך לדייגים הציוניים הייתה את התמיכה של התנועה הציונית ושל מחלקת הים של הסוכנות היהודית שהוקמה ב-1936. המחלקה פעלה לביסוס הריבונות באגם הכנרת וסיפקה לדייגים ציוד, הדרכה ומימון. הדייגים החלו לדחוף את עצמם לדוג באזור הדגה הטוב בכנרת, ה"בטיחה", אך נתקלו עדיין בקשיים מצד המונופול של גולדצוויג-חורי.

מחלקת הים של הסוכנות רצתה ללמוד מטעויות העבר והייתה נחושה לספק לדייגים את כל הכלים הדרושים להם להצלחה. היא סיפקה סירות, רשתות, ותמיכה טכנית/ במהלך התקופה, הדייגים העבריים נתקלו באיומים ובאלימות מצד הדייגים הסורים ומצד המונופול. לעיתים אף נורו לעברם יריות מהחוף הסורי. באוגוסט 1939, לאחר מספר אירועי ירי, סיפקה מחלקת הדייג של הסוכנות סירות מנוע משוריינות לביטחון הדייגים.  אך למרות כל הקשיים, ניסיונות הדייגים הציוניים לא היו לשווא. הדייגים הציוניים הצליחו בהדרגה לקבל אישורים לדוג באזור ה"בטיחה" ולבסס את נוכחותם באגם. רבים מהם סיפקו ידע לקיבוצים שהגיעו כעשור לאחר מכן ויישמו את הידע שנצבר במעבר לדיג המודרני בכנרת של ראשית ימי המדינה היהודית.

המונופול של גולדצוויג-חורי כבר לא התקיים כשקמה המדינה שלנו, אבל נכנס במקומו מונופול אחר, תנובה שהייתה קואופרטיב (אגודה שיתופית) שלקח אחריות על עיבוד הדגים בכנרת. אבל זה לא היה מונופול רגיל, זה היה מונופול שתפקידו היה לתמוך בדייגי הכנרת ולעזור להם להתפרנס מהדיג.

מאז זרמו הרבה מים בכנרת, תנובה כבר לא שם, והיום היא המונופול העיקרי שמרכיב את קבוצת הריכוז ששולטת בכלכלת המזון המקומית. 

אהבתי לכנרת מביאה אותי לא רק לבשל את דגיה אלא גם לחפש את סיפוריה ולנסות להבין את ההיסטוריה שלה.

סרדיני כנרת: https://mazon-izun.com/recipes/sardines-confit/

בורי כבוש: https://mazon-izun.com/recipes/pickled-mullet-fish/

על קפטן מנחם והרפתקאותיי בכנרת:https://mazon-izun.com/kineret-fish/

"בטעם של פעם" – נתנאל אלינסון ואורי על דגים בכנרת – https://www.kan.org.il/content/dig/digital/p-530891/530984/